אסרו חג הקניות: מאחורי הקלעים של תרבות הצריכה ותעשיית האופנה

קורבנות אופנה: לקנות תמיד היה כיף, והיום, בעידן האונליין – זה פשוט, נגיש וזול עוד יותר. אבל, מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה, ובכלל, הייצור המסיבי שרק הולך וגובר – זוהר הרבה פחות וכולל נזקים אקולוגיים בלתי הפיכים והעסקת אוכלוסיות מוחלשות בתנאי עבדות. אסרו חג הקניות שמח

בלאק פריידי, סייבר מנדיי, יום הרווקים הסיני… אחרי חודש אינטנסיבי של מבצעים והנחות (או הנחות לכאורה) ורכישות מרובות, מבצעי חודש נובמבר מאחורינו.

אבל, מי שלא נהנה, בלשון המעטה, מטירוף הקניות והשפע שמציעים אתרי האונליין – אלו אותם פועלים ופועלות בסדנאות היזע של המזרח הרחוק. בעשורים האחרונים הפכו בנגלדש, הודו, אינדונזיה ומעל הכל סין, למכונת הייצור של תרבות הצריכה המערבית. לפי לא מעט עדויות, העובדים והעובדות שאחראיים לאותו ייצור מוגבר לא נהנים מאותם ערכים ליברליים ומערביים להם זוכים רוכשי האופנה, מוצרי החשמל והרהיטים שאותם הם מייצרים בקושי, וחלקם אף עושים זאת בתת תנאים ותחת כפייה.

"גם אני הייתי 'מכורה' לקניות. כל החיים הייתי רוכשת המון, הייתי חלק מתעשיית האופנה, תמיד עסקתי באופנה, זה היה במרכז החיים שלי", מספרת נועם לובטון. "למדתי תואר ראשון בעיצוב אופנה בבצלאל, והייתי בטוחה שזה החלום; לעבוד בתעשיית האופנה ולעסוק בבגדים. התחלתי לעבוד בתעשייה בארץ ודווקא בתוך הלימודים וכשעבדתי בתחום הבנתי כיצד פועלים מאחורי הקלעים של התעשייה הזאת ונחשפתי לבעיות הסביבתיות והחברתיות שהיא מייצרת".

היום לובטון עובדת במשרד להגנת הסביבה והיא בעלת בלוג קיימות ברשתות החברתיות שבו היא מסבירה על הבעייתיות שיש בתרבות הצריכה המערבית, זו שמייצרת את הלחץ על אותם פועלים במזרח. היא מתארת: "פעם, בתי האופנה היו מייצרים שתי קולקציות בשנה – חורף וקיץ. היום, רשתות האופנה המהירה מייצרות 52 מיקרו-קולקציות בשנה. לפי הנתונים, משנות ה-80 ועד היום ייצור הבגדים צמח ב-400 אחוזים. חברת SHEIN , לדוגמא, משיקה כ-5,000 דגמים חדשים ביום (!), ומשנעת מיליוני חבילות על פני הגלובוס.

"צעירות רבות ממלאות את הארונות שלהן בעוד ועוד בגדים שמחירם לרוב יעלה פחות מ-40 ₪. הבגדים עשויים ברובם מנפט ומחומרים נוספים זולים וסינטטיים, וצריך להוסיף לכך את העובדה שגם לעלות השינוע והלוגיסטיקה יש מחיר אקולוגי יקר".

פעם, בתי האופנה היו מייצרים שתי קולקציות בשנה – חורף וקיץ. היום, רשתות האופנה המהירה מייצרות 52 מיקרו-קולקציות בשנה. לפי הנתונים, משנות ה-80 ועד היום ייצור הבגדים צמח ב-400 אחוזים

כשהאמת נחשפת

לדברים של לובטון מצטרפת גם מיטל פלג-מזרחי, חוקרת אופנה בת קיימא ומייסדת תנועת "מתלבשות" – התנועה לאופנה הוגנת ומקיימת בישראל. גם היא עבדה בתעשיית האופנה, בחברה של אופנה מהירה, ואופנה היוותה חלק גדול מאוד מחייה – היא אהבה בגדים ואהבה להתחדש בהם, ובמקביל עבדה גם בזירות של עשייה חברתית: ברווחה של דרום תל אביב ועם נוער בסיכון.

אך, כשהיא גילתה את האמת שמאחורי תעשיית האופנה הנוצצת, היא הפסיקה לקנות בגדים למשך יותר משנה: "כשגיליתי את מה שגיליתי לא יכולתי להתנהג יותר כאילו אני לא יודעת, ומעל לשנה לא קניתי בכלל בגדים, הרגשתי שאם אני לא יודעת לקנות אז כרגע אני לא קונה", מספרת פלג- מזרחי, ומסבירה:

"יום אחד, במסגרת הלימודים של התואר השני, לקחתי קורס 'קיימות ומדיניות ציבורית' וקיבלנו משימה במסגרתה כל סטודנט היה צריך לעשות עבודה על תאריך רנדומלי שהוא קיבל. במקרה או שלא במקרה, אני קיבלתי את יום 'מהפכת האופנה' ב-24 באפריל, יום שבו מציינים את כל הקורבנות של תעשיית האופנה ואת כל הנזקים שהיא מייצרת. מהרגע הזה התחיל תהליך השינוי שלי. במקביל להפסקת רכישות הבגדים התחלתי לקרוא כל מה שיכלתי על תעשיית האופנה, מאמרים אקדמיים, מחקרים, ממש הכל. אספתי המון מידע, והיום המידע שצברתי הפך להיות הדוקטורט שאני עובדת עליו".

"פשוט ברגע שנחשפים לאמת שמאחורי הדברים מוכרחים לעבור איזה שהוא תהליך", משתפת לובטון בתחושות שהניעו גם אותה.

העולם מתקדם, וזז מהר כל הזמן. למה זו בעיה שתעשיית האופנה מתנהלת בהתאם?

"הבעיה מתחלקת לשני חלקים, לבעיות סביבתיות שפוגעות בכדור הארץ ולבעיות חברתיות שמנצלות אוכלוסיות מוחלשות שמועסקות בתת תנאים", משיבה לובטון.

פלג- מזרחי: "במפעלים הללו מועסקים בעיקר נשים וילדים. הם עובדים בין 72 ל-96 שעות בשבוע, כשבכל שעה הם מייצרים עשרות פריטים, ההערכה היא שבשעה הם צריכים לייצר בין 60 ל-100 פריטים. הרבה מהם סובלים מהתעללות פיזית מדי יום, בעיקר נשים- שסופגות אלימות וקללות בזמן שהן תופרות לנו את הבגדים. זה קורה כדי שיהיה אפשר לייצר מהר, בכמויות שהמותגים צריכים כדי לעמוד בקצב המסחרר של חידוש הקולקציות בחנויות".

"בנוסף, זאת תעשיה עם המון תאונות עבודה". מרחיבה פלג-מזרחי, "לא עובר חודש שאין בו לפחות כמה תאונות במפעלים, וזה רק מה שמגיע לתקשורת ורק מה שאנחנו יודעים, בוודאות קורות עוד הרבה תאונות שאף אחד לא יודע מהן".

2 דולר ליום

גם רז פרוגל, מנכ"ל עמותת 'סחר הוגן ישראל' מצטרף ומתאר: "בתעשיית האופנה מדובר על נשים בעיקר – 85 אחוז מהעובדים, שעובדות 16 ו-18 שעות בחדר מאוד קטן, עם בקושי יכולת לנשום, בשביל לתפור את הבגדים ולשרוד מיום ליום. בסין יש מיעוט נרדף שהרבה מהבגדים שלנו נתפרים על ידם, הם כולאים אותם במחוז הזה ונותנים להם לעבוד במחנות "חינוך מחדש" ששם הם מייצרים את הבגדים בתנאי עבדות ממש.

"הם מקבלים שכר מאוד נמוך, 2-3 דולר ליום, שכר רעב שבקושי מספיק כדי לקיים את עצמם, זה שכר מינימום מאוד מאוד נמוך – גם יחסית למקומות הללו. בבנגלדש לדוגמא, זה חוקי להרוויח נורא מעט, שכר המינימום מאוד נמוך כדי למשוך את החברות המערביות לבוא לייצר שם, אבל בסוף העובדים מאוד נפגעים מזה, כי השכר הזה לא באמת מספיק, גם אם הוא חוקי לכאורה".

לובטון: "מבחינה חברתית העניין הוא שבהרבה מאוד מהמפעלים לא מתקיימים תנאי שכר בסיסיים, העובדים לא מקבלים את שכר המינימום החוקי באותה מדינה, או שהם עובדים הרבה יותר שעות מהמותר לפי החוק. בכל מקום שאין בו תו של סחר הוגן- בעלי המפעלים יכולים לעשות מה שהם רוצים עם העובדים".

אולי עדיף שיעסיקו אותם והם יקבלו את המשכורת הנמוכה הזו מאשר כלום? במדינות הללו יש אנשים שמתים מרעב.

פרוגל: "ראיינו נערה שכשהייתה בת 12 עבדה בעבודת ילדים במתפרה ושאלנו אותה בדיוק את זה – אם לא עדיף שתהיה לה עבודה שהיא לפחות תרוויח בה משהו מאשר כלום, והיא ענתה: 'כסף שנעשה ככה הוא לא שווה באמת וזה שלקחו לי את הילדות לא היה שווה את זה, באתם ושמתם את המפעלים ולא הותרתם לנו ברירה אלא לעבוד במפעלים. זו מצוקה שנכנסנו אליה', אז לא, זה לא עדיף".

לובטון: "זה בעצם מודל עסקי שהתחיל לפני כ-30 שנה, ברגע שפותחה הטכנולוגיה שמאפשרת לפתח בגדים זולים במהירות. החברות הגדולות מוציאות 52 קולקציות בשנה, שזה אומר שבכל שבוע מגיעה קולקציה חדשה לחנויות על מנת שהלקוחות יחליפו בגדים בכל עונה מחדש".

"הצרכן הישראלי הוא צרכן שמוכוון בעיקר למחיר זול, כך שאנחנו קונים יותר – ובזול. מבחינה חברתית וסביבתית זה די נורא ואיום. חשוב להבין שאין דבר כזה בגדים זולים, תמיד יהיה מישהו שישלם את המחיר, ובדרך כלל זה באמת בא על חשבון העובדים שמועסקים במפעלים הללו. כשאנחנו מחפשים כל הזמן "לנצל את המערכת" ולקנות בצורה הכי הכי זולה שאפשר אז בהכרח אנחנו לוקחים חלק בניצול. אי אפשר באמת לייצר בגד כל כך זול, בטח כשהוא עובר 3 יבשות בדרך", מסבירה פלג-מזרחי.

אם כל חברות האופנה יפסיקו לייצר בגדים מחר בבוקר – עדיין יהיו מספיק בגדים לכולם ל-50 השנים הקרובות

רק 1% ממוחזר

כאמור, מעבר לתנאי העסקה המחפירים ולסבל של מי שמייצרים עבורנו את המסות הבלתי נגמרות של הבגדים והמוצרים, בתהליך הזה קשה להתעלם מהעניין הסביבתי והפגיעה החמורה בכדור הארץ.

"בסוף, חיי המוצר קצרים מאוד בגלל שהבדים מלכתחילה מיוצרים במהירות ומחומרים זולים, אז הם גם נהרסים מהר ומהר מאוד אנחנו נרצה להיפטר מהם, וזו הבעיה הסביבתית הכי גדולה. היום העולם לא יודע לפרק טקסטיל בצורה מיטבית, מכל הטקסטיל שנאסף רק 1 אחוז ממוחזרים. גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מעבירים את הבגדים לעמותות, הם מצליחים למכור שוב או למסור רק 20% מהבגדים, 80% עוברים להיות פסולת טקסטיל שאנחנו שולחים למטמנות למדינות אחרות, שם נמצאים הררי ענק של בגדים", מתארת לובטון.

פלג-מזרחי: "תעשיית האופנה נחשבת לתעשייה הכי מזהמת שקיימת היום בעולם. בתעשייה הזו יש שימוש נרחב בכימיקלים, היא גורמת לפליטה של הרבה מאוד גזי חממה – יותר מכל הרכבים והטיסות יחד. הייצור האסטרונומי גורם בסופו של דבר להטמנה של מאות אלפי טונות פסולת טקסטיל שאין מה לעשות איתו ואיך לפרק אותו והוא הופך להררי זבל שלעולם לא יתכלה. זה משמר את הבעיה: גם של ייצור יתר, וגם של השלכה לפח של הרבה מאוד חומרים. להציג מראית עין של חומרים ממוחזרים זה לא מה שמשנה את תרבות הצריכה".

 

בסין יש מיעוט נרדף שהרבה מהבגדים שלנו נתפרים על ידם, הם כולאים אותם במחוז הזה ונותנים להם לעבוד במחנות "חינוך מחדש" ששם הם מייצרים את הבגדים בתנאי עבדות ממש

בגדים כשרים

כשלובטון למדה את הנושא, היא הפכה לצרכנית מודעת יותר, שהיא מתארת כ"אופנה בת קיימא- אופנה איטית, שנותנת קונטרה ואלטרנטיבה לאופנה המהירה והמוכרת".

היא מפרטת: "זה אומר שבמקום לרכוש מאותן רשתות אופנה גדולות שמייצרות עם כל הבעיות שהזכרנו, אפשר במקום זה להעדיף יד שנייה, בגדים שכבר יוצרו וכבר שומשו ולהשתמש בהם שוב, להשתמש באותו פריט כמה שיותר לפני שהוא מגיע לסיום תפקידו.

"אם בכל זאת קונים פריטים חדשים, שזה בלתי נמנע לפעמים, אז פשוט לרכוש מקומי, כמה שפחות מאותם מותגים גדולים שעושים את כל התהליך הגלובלי שגורם לנזק, אלא ממותגים שמייצרים פה בארץ. יש הרבה מותגים כאלו, מעצבים קטנים יותר שמעצבים בייצור מקומי ומצומצם והם כמובן לא מגיעים לכמות גדולה של פסולת ולרוב גם מדובר בפריטים איכותיים יותר שיחזיקו מעמד הרבה זמן, וגם בתהליך ייצור הפריטים נפגעו כמה שפחות אנשים בדרך. ברגע שמדובר על מעצבים קטנים אני פשוט שואלת איפה זה מיוצר, אם זה מיוצר בארץ זה לגמרי 'כשר' מבחינת סחר הוגן".

"יש הרבה אלטרנטיבות" מסכימה פלג-מזרחי, "אם כל חברות האופנה יפסיקו לייצר בגדים מחר בבוקר – עדיין יהיו מספיק בגדים לכולם ל-50 השנים הקרובות. בגדי יד שניה זו אלטרנטיבה מצוינת, מעצבים עצמאיים וישראלים שיודעים לספר לנו באיזה תנאים יוצרו הבגדים. בגדים שיוצרו בהעסקה הוגנת, בגדים ממוחדשים שעשויים מבגדים שפירקו או משאריות טקסטיל של וילונות לדוגמא, מסיבות החלפה שמחליפים בהם בגדים. ובעיקר בעיקר לקנות הרבה פחות. ב"מתלבשות" אנחנו מנסות לייצר תרבות צריכה אחרת: אנחנו מארגנות אירועים שאפשר לרכוש או לקבל בהם בגדים: מסיבות החלפה, פסטיבל אופנה בת קיימא, סדנאות "מיחדוש" שבהן מבד או בגד קיימים יוצרים בגד חדש, ועוד".

אבל אולי זו פריבילגיה רק לצרכנים במצב סוציו אקונומי גבוה, שיכולים להרשות לעצמם לקנות פריטים יקרים?

פלג-מזרחי: "זה לא קשור למצב סוציו אקונומי, כי לקנות פחות זה משהו שכולנו יכולים וצריכים וזה כמובן דווקא חסכוני. אם נקנה חולצה אחת יקרה פעם בתקופה ובאמת ננצל אותה ונכבס אותה כמו שצריך- זה יוצא הרבה יותר משתלם והוצאה הרבה פחות גדולה".

לובטון: "זה נכון שהרבה פעמים מה שמיוצר פה עולה יותר, אבל כשעושים את ההשוואה של פריט אחד יקר ואיכותי למול קניות מרובות של בגדים זולים- מגלים שיש בזה חסכון כלכלי. גם אני הייתי קונה פעם המון, דברים זולים שצריך בכל עונה מחדש להחליף אותם- בסופו של דבר זו הוצאה ממש גבוהה".

דיאטת קניות

ואם כל זה שכנע אתכם לעשות חשיבה מחדש על תרבות הצריכה שלכם, במיוחד בכל מה שקשור לאופנה, לובטון ופלג-מזרחי מציעות לכן לעשות את זה – כמו דיאטה- לאט. צעד אחר צעד.

לובטון: "התהליך שלי התחיל לפני שנתיים וחצי, עשיתי את זה לאט לאט. זה תהליך שצריך להתחיל בצעדים קטנים ולא צריך ביום אחד להפסיק לקנות לגמרי. הכי חשוב זה קודם כל שתהיה מודעות, שאנשים יידעו שזה קיים ושיש אלטרנטיבות, ואז להבין האם באמת קיים צורך. לדוגמא, כשיש אירוע וצריך שמלה חדשה אז יש צורך אמיתי, אבל גם אז אפשר לחשוב על האלטרנטיבות הקיימות: יד שנייה או לקנות מחברה, ואם אפשר אז להעדיף תמיד את הייצור המקומי. גם במגזר הדתי יש מעצבות שעושות את זה".

גם פלג-מזרחי מדברת מניסיונה האישי: "להבין שהבגדים שלנו כרוכים בכל כך הרבה ניצול של ילדים ונשים זה גילוי שהוא מטלטל. אני מציעה למי שרוצה לעשות שינוי קודם כל להבין שגם לשינויים קטנים שמחזיקים לאורך זמן יש משמעות גדולה, ואפשר לקחת על עצמנו החלטה אחת שאנחנו כן מסוגלות לעמוד ולהתמיד בה".

(ויצא תשפ"ג)