מרב לרנרלא רק בציבור החרדי ישנם אברכים. גם בציבור הדתי לאומי. אלה לאומי למדו בישיבה תיכונית, השלימו בגרויות, לרוב עשו צבא והיו מתקבלים בלי בעיה לאוניברסיטה – ובכל זאת בחרו לעסוק בתורה כמקצוע. קדש חייך בתורה וטהרם בתורה
בין הברכות של יעקב לבניו המופיעות בפרשת ויחי, נמצאת גם ברכתו לבניו יששכר וזבולון: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" – ומפרשים בבראשית רבה: "הֲרֵי זְבוּלוּן קָדַם לְיִשָׂשְׂכָר שֶׁכֵּן מְיַחֲסִין 'יִשָׂשְׂכָר-זְבוּלוּן', וְלָמָּה כֵּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא (פרנסה) וְיִשָׂשְׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קְדָמוֹ עָלָיו. אָמַר הַכָּתוּב 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ'".
מדרש זה מציין שזבולון זוכה להיות מוזכר לפני יששכר בברכת יעקב למרות שהוא צעיר ממנו, בגלל שהוא עוסק במסחר וכך מאכיל את אנשי יששכר הלומדים תורה. 'אנשי יששכר' יש גם בימינו – אנו מורגלים בכך שישנם אברכים שעוסקים בעיקר, אם לא רק, בלימוד תורה, ומקבלים קצבה מהמדינה דרך הישיבה אליה הם משתייכים, משום שאין להם פנאי לעבוד שכן שתורתם אומנותם.
בימינו, ישנם כ-70,000 אברכים בציבור החרדי, ותתפלאו – גם בציבור הדתי לאומי ישנם אברכים, אולם בו המספרים נמוכים משמעותית, כ-3,000 בחורים שמתמסרים בכל ליבם, נפשם וזמנם ללימוד התורה בסקטור הציוני-דתי.
בישיבת תורה בציון שבישוב אפרת, אותה הקימו הרב יצחק נריה ואביו, הרב נחום נריה, הבינו שיש צורך לבצר את מעמדם של האברכים בציונות הדתית כדי לטפח את דור העתיד של מוסד הרבנות הדתי לאומי. משכך, פתחו בתוך הישיבה כולל אברכים.
מיהו אברך בציבור הדתי לאומי? מדובר בבחור שלמד בישיבה תיכונית ויש לו בגרות מלאה, על פי רוב שירת בצבא והוא יכול להתקבל לכל פקולטה שירצה באוניברסיטה. אם בחר שלא ללכת ללמוד מקצוע אלא לשבת וללמוד תורה זה לא משום שהוא לא יכול לעשות זאת, אלא כי הוא העמיס על שכמו את האחריות לדור הבא.
הרב יצחק נריה מפרט: "אברך בציבור הדתי לאומי מגיע ממקום מאד טהור ואמיתי, ממקום של יש ברירה והוא בוחר את המסלול הזה בחייו. זה הייעוד שלו בחיים, זה לא מתוך לחצים ודרישות חברתיות. אברך בציבור הדתי לאומי שרוצה לגדול בתורה לא לומד רק גמרא אלא גם תנ"ך, אמונה, מחשבת ישראל וחסידות. לימוד תורה כולל, כמשפט: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. האברך מכיר את התנ"ך וספרי האמונה בצורה יסודית וכן לומד את כתבי הרב קוק על מנת שתהיה לו יכולת לתקשר עם גוונים רבים בתוך הציבור הדתי לאומי".
עופות מוזרים
אחד מבין אותם אברכים הוא פנחס ביטון, בן 28, נשוי ואב ל-3 ילדים.
"באתי מרקע תורני, למדתי בפתח תקווה בבית ספר 'מעלות חיים' ואח"כ בישיבת נחלים של הרב בא גד". מספר פנחס ל"שבתון", "באתי מבית דתי לאומי רגיל שאוהב תורה. לא היה אצלנו בבית לימוד תורה בכולל, אני 'העוף המוזר' הראשון. לא ידעו איך לאכול אותי. המסלול היותר מקובל הוא צבא – הסדר – פסיכומטרי אבל לא שוקדים על שמרי התורה". ביטון הגיע לישיבת חיספין ברמת הגולן, שם חלה היציאה מה'מסלול': "שם חשקה נפשי בתורה. שם התחילה פריצת הדרך לתוך עולם התורה בצורה רצינית ואמיצה שרותמת את כל האיברים, כמו שבדברי חז"ל נאמר 'כשור לעול וחמור למשא'. במהלך ההסדר הפכתי ללוחם בצנחנים ואחרי שהשתחררתי חזרתי לישיבה. כשהתחתנתי הפרמטר לבחינת מי תהיה אשתי היה אם היא מעוניינת בגבר שיישב וילמד תורה. הראשונה שאמרה כן זכתה ואני זכיתי".
גד מכטה, בן 30 נשוי ואב ל-3 ילדים, מתגורר עם משפחתו במעלה אדומים. חצי יום הוא לומד בכולל דיינות ובחצי היום השני מלווה את שיעור א' בהיבט החינוכי, בנוסף הוסמך ברבנות כרב עיר. גד לא פסח על תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה. "בחרתי להישאר בבית המדרש. ערך לימוד התורה וההשקעה בעולם התורה מבחינה ציבורית צריך חיזוק. אני חושב שבשנים האחרונות, עם התרחבות ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, זה לא דבר מוזר שבחור לומד בישיבה. יש אברכים בכל מיני צבעים. זה כן במגמה של חיזוק, כמובן שצריך להטמיע את החשיבות של החיזוק הרוחני בעם שלנו".
בציבור החרדי זו הנורמה להיות אברך וללמוד תורה, אך בנוף הציונות הדתית זה לא מקובל, ציבור הגדל על ערכיי השילוב בין תורה ועבודה. לאברכים הדתיים זה דווקא היה מובן מאליו: "היה ברור לי שאני אהיה אברך. בצבא רצו שאתקדם ואהיה קצין ואני עניתי להם שאני רוצה להיות מג"ד בתורה ולא בצבא. יש הרגשה פנימית שמלווה אותך שזו השאיפה וזה התפקיד – להאיר את התורה לרבים, שלא תהיה נחלת הפרט. רק אני ועוד חבר אחד נשארנו אברכים מבין כל חברי הישיבה. כל השאר משמשים כיום כיועצי משכנתאות, מ"פ בצבא ועוד. כל אחד ומלאכתו הוא", מתאר פנחס.
גד: "זה לא היה אירוע מכונן, זה תהליך של הבשלה, מה התפקיד שלי במרקם של עם ישראל. אבא שלי מהנדס ועד היום רוצה שאהיה רופא, ואמא שלי עורכת דין, לפניי אח אחד הלך לישיבה אבל בחר לעסוק בעריכת דין. אני פורץ הדרך במשפחה בבחירה להיות אברך וללמוד תורה כמקצוע, לימוד תורה כאורח חיים".
"היה ברור לי שאני אהיה אברך. בצבא רצו שאתקדם ואהיה קצין. עניתי להם שאני רוצה להיות מג"ד בתורה ולא בצבא"
עולה כסף ללמוד תורה
הבחירה ללמוד תורה ולא להתמקצע בלימודים אקדמאיים ולפתח קריירה, גובה בעיקר מחיר כלכלי. כדי להגיע למדרגה גבוהה בלימוד התורה וברוחניות ועל מנת להיות דיין, נדרשים האברכים לשמונה עד עשר שנות לימוד. לצערנו, בעקבות עול הפרנסה, הרבה אברכים מוכשרים אינם יכולים להישאר בישיבות ללמוד תורה.
בשנה שעברה קרן 'אחד לאחד' יצאה בקמפיין גיוס המונים במטרה לגייס מלגות הצטיינות ל-100 אברכים מישיבות הסדר וישיבות גבוהות בציונות הדתית, על-מנת שאלו יוכלו להתרכז בלימוד ולהיות גדולי התורה הבאים. המלגות שנתרמו נתנו להם שקט כלכלי להמשיך וללמוד תורה ללא עול הפרנסה. הקמפיין יחזור על עצמו השנה.
הרב נריה מסביר: "יש אברכים שמתאימים לשמש כמנהיגי הציבור בעתיד והציבור צריך להחזיק אותם כדי שיתפתחו תורנית. כמו שברור לכל אחד שכדי שיהיו דוקטורים צריך לתת מלגה לדוקטורנטים לקיום הדוקטורט שלהם, כך אם לא ניתן מלגות לאברכים מצטיינים בציבור הדתי לאומי, אנחנו עלולים לעמוד בעתיד בפני שוקת שבורה של היעדר תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה מהציבור שלנו. כשאנחנו הולכים על מאה מצטיינים מתוך הציבור הדתי לאומי זה גאווה של ההורים שהבן שלהם הוא אחד מתוך המאה, ולהוריו יש סיבה טובה להתגאות. אם יש הערכה למצוינות אז הערכה באה לידי ביטוי".
פנחס מתאר שהסיוע הכלכלי מאפשר לו ללמוד ללא דאגות: "יש דבר שנקרא 'ברכת ה' היא תעשיר', יש ברכה בכסף. אני מעביר שיעורים ומוסר שיעורים בשכונה או בארגון מסוים ואני מקבל על זה כסף. בכלל, אתה יכול להכניס 50 אלף שקל ולהיות במינוס, או להכניס 6,000 ש"ח ולא להיות במינוס. הכל תלוי בברכת ה' במעשה ידיך. בנוסף, החל מהשנה שעברה, משפחתי ואני מקבלים תמיכה חודשית לא מבוטלת של קרן 'אחד לאחד' שנותנת רגיעה כלכלית לשבת ללמוד בנחת. אנחנו מתפללים שנוכל לראות את התמיכה הכלכלית והפנימית של הציבור, שמסייעת לאברכים ללמוד תורה בנחת, להרים את דגל התורה ולהמשיך אותו בעוז וגבורה".
"אברך בציבור הדתי לאומי מגיע ממקום מאד טהור ואמיתי, ממקום של יש ברירה והוא בוחר את המסלול הזה בחייו. זה הייעוד שלו בחיים, זה לא מתוך לחצים ודרישות חברתיות"
הרב נריה מאמין שזו האחריות שלנו, כציבור, לבנות את המנהיגים לדור הזה ולדורות הבאים: "הנקודה הזו חייבת חיזוק, זה לא משהו שאתה גדל איתו. צריך לבנות את זה ולוקח זמן, לא נעשים גדולים ביום אחד ולא כל מי שהולך ללמוד נעשה גדול. בסוף הציבור צריך לזכור שזו הזכות והחובה שלו להחזיק תורה, אבל האמת שהתורה מחזיקה אותנו. אני שמח לראות שיש הבנה גדולה בציבור שלנו למקומה של תורה ולצורך להחזיק תורה. זה לא מובן מאליו", הוא מסכם.
