השיאים של יהודה

השפע החומרי והביטחון הלאומי הגיעו לנקודת רוויה שבה מתבקש הבירור לפני בואו של משיח בן דוד

מדוע קטעו חכמים את שטף הסיפור מסוף פרשת מקץ לפרשת ויגש? בסופו של דבר, זהו סיפור אחד! האם מדובר על שמירת מתח כדי שנגלה רק בשבוע זה את סופו של הסיפור הדרמטי? הקטיעה 'המלאכותית' הזו לא עברה בשלום אצל התאולוג הנוצרי סטיבן לנגטון מימי הביניים שמייחסים לו את החלוקה של התנ"ך לפרקים. לדידו, 'ויגש יהודה' הוא פסוק 18 מתוך 34 פסוקים, לא התחלה, לא שיא דרמטי, ולא משהו שניתן לבסס עליו אמירה אמונית. לדידו, אין לעצור בשטף הקריאה בפרק זה שכן אין לפסוק זה המתחיל במילה 'ויגש' ייחודיות כלשהי.

לא כן סברו חכמינו, זהו השיא השלישי של יהודה והוא ראוי להיות ייחודי. ליהודה שלשה שיאים המציירים תנועה של v (וי). השיא החיובי שבו חדר יהודה לתודעתנו, שבו הוא הגיח להיסטוריה היהודית הינו- "וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל ־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ". האמירה הזו מעידה על האיש, סגנונו, מחשבותיו, אופיו, ותכונותיו. בתחתית ה v-, מגיע יהודה אל נקודת השפל בחייו שהיא גם נקודת ההמראה של חייו- "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי". מכאן והלאה הפוקוס המקראי המבוטא באמצעות פסוקים רבים, מציב את יהודה בראש אחיו לכל מילי. האיש הולך וגדל, הולך ועולה במעלה תנועת ה- .v בענף הימני של ה- v מגיע יהודה לשיאו במעשה אשר עשה מול המלכות המצרית העוינת-"ויגש יהודה".

לדידם של חכמינו, הפועל הטריוויאלי הזה, ויגש, מבטא את נכונותו של יהודה להיכנס למלחמת חייו מכל היבט כדי להציל את אחיו בנימין וכדי לעמוד במילתו לאביו. "ויגש יהודה" הוא הביטוי המעשי של מימוש הערבות אותה נתן לאביו. שלשה שיאים אלו מציירים באופן סכמטי את רעיון התשובה, כל תשובה. אכן, הסגנון של מלכות יהודה, בראייה ההיסטוריוסופית הוא סגנון של תשובה. בכל תשובה יש התעוררות, דינמיות, התקדמות. ויאמר (יהודה אל אחיו), ויאמר (צדקה ממני), ויגש (יהודה). בכל השלבים הללו, קיימת התייחסות של יהודה אל האחר (אחיו, תמר, יוסף). יהודה פועל בשרות אחיו, משפחתו, עמו. במילה 'ויגש' עובר יהודה ממילים למעשים.

שונה היא דרכו של יוסף הצדיק. בבואנו לצייר את הסכמה המלכותית של יוסף הצדיק נגלה כי מדובר על קו ישר הנמצא בעלייה מתמדת המגיע לשיאו במילים 'אני יוסף'. מתחילת הסיפור הדרמטי הזה, יוסף מציב עצמו במרכז חיי משפחתו לכל מילי, בחלום ובמציאות. כל אשר הוא עושה הוא מצליח. הוא בעלייה מתמדת מרגע החלום ועד רגע ההתגלות לאחיו. הוא משיג את מטרתו המוצהרת, מיישם אותה ומוכיח לכולי עלמא שחלומותיו הם חלומות של אמת.

ברם, בניגוד לסגנון המלכותי של יהודה, יוסף מלכד את אחיו סביב אישיותו, הוא במרכז ולא אחיו, בדיוק כפי שהוא חלם. המילים 'אני יוסף' עם כל עוצמתן מתחילות במילה 'אני'. במציאות מתנגש ה'אני' של יוסף עם ה'ויגש' של יהודה. מפגש של שני מלכים, ובלשון חכמים- 'מלכות יוסף' ו'מלכות יהודה'. בסופו של יום, יעקב אבינו מכריע בעד 'מלכות יהודה' באומרו – "יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ".

בראייה היסטוריוסופית מתברר כי תפקידו של משיח בן יוסף הוא להיות הכנה חומרית לבואו של משיח בן דוד, בדיוק כאשר עשה יוסף במצרים בכלכלו את משפחתו לפי הטף. מכאן כי העיקר הוא  משיח בן דוד. "וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה". על פי מדרש האגדה- "להורות לפניו- לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". יהודה יפתח ויגדיל את היסוד הרוחני, זה שיאפשר שמירת הניצוץ שבזכותו יגאלו. משיח בן יוסף עתיד למות בסיימו את תפקידו ולא נוכל להיוושע מתורתו, זהו רק סטטוס-קוו זמני.

נדמה כי גם משיח בן יוסף שלנו כבר עשה את שלו. השפע החומרי והבטחון הלאומי הגיעו לנקודת רוויה שבה מתבקש הבירור לפני בואו של משיח בן דוד. הבירור הזה אודות זהותנו היהודית והלאומית מתקיים בכל עוזו בכל ההגמוניות שלנו. המאבקים בתוכנו אינם אלא מאבקים בשאלה- האם תם תפקידו של משיח בן יוסף והגיע זמנו של משיח בן דוד?

(ויגש תשפ"ג)