ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)
הזמן אינו רק המחולל של הסיבות והאירועים אלא הוא מהווה בעצמו תנאי הכרחי להגדרת מעשה מסוים כמצווה
בדומה לסיפורו של הכוזרי, חלום פרעה חזר ונשנה אליו וגם הניסיונות הכושלים של חרטומיו לפותרו לא פסקו. חלום זה, על שלל הופעותיו, מבטא עולם פנימי מורכב ומסובך (יונג), והוא מהווה ביטוי להשקפת עולמו ולאמונתו של החולם, במקרה זה פרעה. כיצד משרת החלום את הסיפור ההיסטוריוסופי של היווצרות עם ישראל? תחילה יש לומר כי מעלה גדולה לפנינו בעצם קיומו של החלום, שהרי לולא חלום פרעה לא היה חלום יוסף מתגשם! בפרפראזה: חלומו של פרעה מתגשם בשל חלומו של יוסף!
באותה הדרך ניתן לטעון, כי לולא חלומות שר המשקים ושר האופים, לא היה יוסף מתוודע לפרעה… הוא לא היה עולה לגדולה וחלומו לא היה מתגשם. כאן מקום לשאלה המתבקשת- אם נתמקד רק בגורם החלום, מה, אם כן, הורידנו מצרימה? חלום יוסף? חלום שר המשקים? חלום פרעה? חובבי הפרשנות הדטרמיניסטית 'חוגגים' בפרשה זו יותר מאחרות, כי בה ניתן להצביע על הגורמים הפועלים והנפעלים בכל רגע נתון בעלילה המסובכת. הרצף הליניארי של סיבה ומסובב ברורים ונהירים ברמה העלילתית. כל אירוע, לפחות על בסיס הפשט, נראה בבירור כנגזר מקודמו.
עם זאת, ועל אף הקשיים הפילוסופיים שבדבר, מחז"ל אנו למדים על גישה אחרת שלפיה הזמן הוא המחולל של הסיבה ולא הסיבה את הזמן. זמנה של קיום ההבטחה לאבות יצרה את החלום ולא היה זה החלום שאיפשר את קיומה של ההבטחה. "וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר". בבוא הזמן הקובע, מקץ שנתיים, פרעה חולם כדי לקיים את גזרת הבורא.
כך מבטא רעיון זה הדרשן בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת מקץ פרשה פט:
"[ויהי מקץ] וגו' קץ שם לחשך וגו' (איוב כח ג) זמן ניתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה. ומה טע' קץ שם לחשך? שכל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמות בעולם, נעקר יצר הרע מן העולם, עבר אופל וצלמות מן העולם. ד"א קץ שם לחשך, זמן ניתן ליוסף כמה שנים יעשה בבית האסורים, כיון שהגיע קץ, חלם פרעה חלום ויהי מקץ שנתיים ימים וגו'".
במבט עמוק יותר, הזמן אינו רק המחולל של הסיבות והאירועים אלא הוא מהווה בעצמו תנאי הכרחי להגדרת מעשה מסוים כמצווה. מי שמקיים מצוות סוכה שלא בזמנה, לדוגמה, על אף שהוא מקפיד על כל הלכותיה – אינו מקיים את מצוות סוכה. שהרי המעשה (ישיבה בסוכה) אינו מקוים בזמן הנכון. דוגמה אחרת: מי שמברך ברכת מזון לפני סעודתו לא קיים את מצוות "ואכלת ושבעת וברכת", שהרי זמן הברכה הינו רק לאחר האכילה והשביעה לפי התורה.
נמצאנו למדים כי הזמן הוא הגורם ההכרחי להגדרת כל מעשינו כמצוות. כאשר המעשה אינו מתחבר לזמן הנכון, המעשה אינו מוגדר כמצווה. דא-עקא, הזמן הנכון קיים לפני המעשה ובשל כך אנו צריכים להתאים את המעשה לזמן ולא להיפך.
ומה באשר לחלום? כיצד הוא משתבץ במערך זה? על כך משיב התנחומא על אתר בהאי לישנא הנוגעת לזמננו:
"….ביוסף – ויחלום יוסף חלום, בציון – בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים…". "היינו כחולמים" מתייחס אל שיבת ציון. החלום נוצר לאחר המעשה, כי ללא המעשה אין הוא אלא אידיאה בלתי מוגשמת חסרת משמעות. כאשר מגיע זמנה של הגאולה, מתחוללת 'שיבת ציון'. לאחר התגשמותה אנו מרגישים כאילו אנו בעיצומו של חלום. הסדר, אם כן, הוא כך: זמן, מעשה, חלום.
"ויהי מקץ שנתים ימים", זהו הזמן הצבוע והמוכן מראש. המעשה הנדרש במציאות המתאימה לזמן זה הינו שחרור יוסף מבית האסורים כרכיב אחד בסיפור הדרמטי של היווצרות עם ישראל. התוצאה המחוייבת בשל חיבור שני אלה הינה- "ופרעה חולם".
להערות: hazutg@gmail.com
(מקץ תשפ"ג)
