מערכת עצבים קוסמית בפיסת אדמה

מה מייחד את פיסת האדמה הקטנה הזו, המכונה ארץ ישראל, משאר חלקי תבל? כיצד דווקא רצועת קרקע צרה זו על פני הגלובוס, נושאת משמעות כה עמוקה בתודעה האנושית? שאלות אלו מובילות למסע מרתק בחקר היחס המיוחד בין האדמה, משפט והמוסר בהגות היהודית.

בדומה לגוף האדם, המתקיים הודות למערכת עצבים מורכבת המעבירה אותות בין איבריו השונים, כך גם האדמה – ובמיוחד אדמת ארץ ישראל – ניחנה במערכת עצבית ייחודית. זוהי מערכת רוחנית-מוסרית המגיבה לפעולות האדם המתרחשות עליה. הדבר מתבטא בצורה הברורה ביותר בסיפור קין והבל, כאשר הכתוב מעיד: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". לא מן השמיים בוקעת הזעקה, לא מן הזמן או מן המרחב, אלא דווקא מן האדמה עצמה.

ביטוי מובהק לרגישות מיוחדת זו ניתן למצוא בציווי התורה: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". מדוע דווקא "בכל שעריך"? האם לא די במערכת משפט מרכזית אחת? התשובה טמונה בהבנת המערכת העצבית המיוחדת של הארץ. כשם שמערכת העצבים האנושית פרוסה בכל הגוף, כך גם המערכת המשפטית צריכה להיות מפוזרת בכל רחבי הארץ. 48 ערי הלויים, בתי הדין בכל עיר ועיר – כל אלה מהווים מעין "תאי עצב" הפזורים ברחבי האדמה, מזהים עוול ומגיבים אליו.

יתרה מזאת, מערכת זו מתייחדת באופייה המניעתי. בשונה ממערכות משפט מקובלות, המגיבות לעבירות שכבר התרחשו, המערכת המשפטית בישראל נועדה בראש ובראשונה למנוע את העבירה. זוהי מערכת חינוכית במהותה, שגודלה נקבע לפי גודל האוכלוסייה ולא לפי מספר העבירות. השופט והשוטר הם בראש ובראשונה מחנכים, לא רק שומרי חוק. האין זה מפליא כיצד תפיסה זו מקדימה את זמנה? הרי רק בעשורים האחרונים החלה הקרימינולוגיה המודרנית להכיר בחשיבות המניעה על פני הענישה.

מעניין במיוחד לבחון את הבחירה התורנית בממד החומרי – האדמה – כזירה המרכזית להתרחשות המשפטית. הרי יכלה התורה לבחור בממד הזמן, או בממד הסיבתיות, או אפילו בממד רוחני טהור. ואולם, דווקא האדמה נבחרה כמצע להתרחשות המוסרית-משפטית. רמז עמוק לקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הרוח לחומר, בין השמיים לארץ.

ואכן, כאשר אנו מעמיקים בתפיסה זו, מתגלה לנו תובנה מרחיקת לכת: האדמה אינה רק במה פסיבית להתרחשות האנושית, אלא שותפה פעילה בעיצוב המציאות המוסרית. כאשר אדם חוטא, האדמה עצמה זועקת. כאשר נשפך דם נקי, האדמה אינה מכסה עליו. זוהי תפיסה מהפכנית של היחס בין האדם לסביבתו, המקדימה בהרבה את התפיסות האקולוגיות המודרניות.

מה משמעות תפיסה זו בעידן המודרני? בעולם שבו הטכנולוגיה מטשטשת את הגבולות בין מקום למקום, ובו האדם מתנתק יותר ויותר מאדמתו? דווקא בימינו, כאשר משבר האקלים מאיים על עתיד האנושות, מקבלת תפיסה זו משנה תוקף. היא מזכירה לנו שהקשר בין האדם לאדמתו אינו רק קשר פיזי או כלכלי, אלא קשר מוסרי עמוק.

יתר על כן, בניגוד לתפיסה המודרנית, הרואה במשפט מערכת טכנית של כללים והליכים, התפיסה היהודית מציגה את המשפט כחלק ממארג חי ונושם. השופטים אינם רק פוסקי הלכות, אלא חלק ממערכת עצבים חיה, המגיבה לכל פגיעה בצדק ובמוסר.

הדבר מתבטא גם במבנה המיוחד של מערכת המשפט העברית. בעוד מערכות משפט מודרניות נוטות לריכוזיות, המערכת העברית מבוזרת במכוון. כל עיר, כל שער, הוא מוקד של צדק. זוהי תפיסה דמוקרטית במהותה, המביאה את הצדק אל העם, ולא להפך. האין זה מפליא כיצד תפיסה עתיקה זו מהדהדת את העקרונות המתקדמים ביותר של נגישות למשפט?

בעידן של משבר אמון במערכות המשפט, של ניכור גובר בין האדם לסביבתו, ושל אובדן הקשר למסורת, אולי הגיעה העת להקשיב מחדש לקולה של האדמה. אולי דווקא עכשיו, כשהעולם מחפש דרכים חדשות להתמודד עם אתגרי הצדק והקיימות, יכולה התפיסה העתיקה הזו להציע לנו כיוון חדש-ישן.

התובנה העמוקה ביותר העולה נוגעת למהות הקשר בין האדם למקום. בעידן הגלובליזציה, כאשר המרחק בין נקודה לנקודה על פני הגלובוס הולך ומתקצר, עולה השאלה: האם עדיין יש משמעות למקום? האם הזיקה לאדמה מסוימת אינה אנכרוניזם רומנטי? התשובה העולה ממחקרנו היא חד-משמעית: לא רק שהקשר למקום לא איבד מחשיבותו, אלא שדווקא בעידן הנוכחי הוא מקבל משמעות חדשה ועמוקה יותר.

הרעיון של אדמה רגישה, של מערכת עצבים קוסמית הפרוסה בארץ, מציע לנו פרדיגמה חדשה להבנת היחסים בין האדם לסביבתו. זו אינה עוד תפיסה רומנטית-נוסטלגית של חזרה לטבע, אלא הבנה מתקדמת של הקשר העמוק בין המוסר האנושי לבין המרחב הפיזי בו הוא מתקיים. כשם שהמדע המודרני מגלה את מורכבות היחסים בין האורגניזמים השונים במערכת האקולוגית, כך מגלה לנו התפיסה היהודית העתיקה את מורכבות היחסים בין המעשה האנושי לבין האדמה עליה הוא מתרחש.

בסופו של דבר, רגישותה של הארץ היא קריאת השכמה. היא מזכירה לנו שהאדמה אינה רק משאב כלכלי או שטח מחיה, אלא שותפה חיה ורגישה במסע האנושי. אולי דווקא בעידן של משברים גלובליים-סביבתיים, חברתיים ומוסריים – הגיעה העת להקשיב מחדש לקולה של האדמה, להבין את רגישותה, ולבנות מחדש את הקשר העמוק בין האדם למקומו.