מה הדבר הכי חשוב שתלמידי מכינה צריכים לדעת על זוגיות?

בתרבות שלנו בן או בת הזוג הקבועים הם תמיד הסמל לשעמום, לשחיקה ולהרגל. פסגות הריגוש שייכות תמיד לתחילת הקשר, למפגש הראשוני, לבגידה או לאישה הבלתי מושגת

באופן רשמי, המכינה שאני עומד בראשה היא מכינה קדם צבאית. תכליתה ומטרתה להכין את תלמידיה לשירות צבאי. אך בפועל, אחת המשימות החשובות והמרכזיות ביותר שקיבלנו על עצמנו, היא להכין את תלמידינו לחיי זוגיות ומשפחה איתנים. בעיניי, תפקיד משמעותי וחשוב לא פחות לביטחונה ולחוסנה של החברה הישראלית.

העיסוק בנושא הזה לפעמים קצת מביך. לא פשוט לדבר על תלמידים על נושאים כל כך פרטיים ואישיים, אבל לכך בדיוק התכוונו חז"ל באומרם "תורה היא וללמוד אנו צריכים".

לא מזמן למדנו במכינה את דברי ר' יצחק בגמרא בסנהדרין, האומר ש"מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה", והרגשתי חובה לעצור ולומר לחבר'ה כמה מילים בוערות מהלב –

העולם שאתם גדלים בו לא ממש נותן לכם סיכוי. דברי ר' יצחק נאמרו אמנם לפני כ-1800 שנה, אך מעולם לא היו כל כך רלבנטיים. כל התרבות שלנו היום – הקולנוע, הסדרות, השירים, ההצגות והספרים, כולם הפנימו עמוקות את המסר הזה. בכל המרחבים הללו – מערכת היחסים הסוערת, המשמעותית, המספקת והמענגת, היא לעולם לא זו שבזוגיות החוקית ,הקבועה והממושכת. בן או בת הזוג הקבועים – הם תמיד הסמל לשעמום, לשחיקה ולהרגל. פסגות הריגוש שייכות תמיד לתחילת הקשר, למפגש הראשוני, לבגידה או לאישה הבלתי מושגת.

גם מהדורות החדשות שלנו נוטפות את המסר הזה. הנפש כבר הולכת ונעשית קהה במעשי ניאוף – דמויות בכירות ומרכזיות בחברה הישראלית, בשדה הפוליטי, הביטחוני, המשפטי והחברתי, מודות בשער בת רבים שהפרו את הברית הזוגית שלהן. מפרשה לפרשה הולך ומחלחל המסר הנורא, המשלים עם בגידות כגזירת גורל.

הצרה היא שיש כאן פער שלא ניתן לגשר עליו. המאפיין המובהק ביותר, החזק ביותר והמשמעותי ביותר של קשר זוגי שלם, מספק, מענג וממלא – הוא שהוא אינטימי. זוג שזוכה להגיע לפסגות אמיתיות של עונג ושותפות, לא חולק את הרגעים הללו עם הזולת. לא כותב עליהם ברשת, לא מפרסם עליהם שיר, לא מורח אותם בטור בעיתון ולא עושה באותו רגע סלפי. כך נוצר מצב שבו זנחנו את המערכה. התלמידים שלי פגשו המון פעמים את התסכול שבזוגיות ממושכת, הם שמעו על השחיקה ויודעים על הסכנה שבהרגל. הם לא יודעים כלום על העונג, על השמחה ועל הסיפוק. הם ראו את ההורים שלהם רבים אלף פעם, אבל (אני מקווה) לא ראו אותם מעולם ברגעי הריגוש האינטימיים שלהם. הם פגשו (לצערי) לא מעט רגעים אינטימיים בעולם הקולנוע או הפורנוגרפיה, אך לא פגשו שם מחוייבות, קביעות וקשר ממושך. כך נוצרת ההטיה – המונוגמיה היא ה'באסה' והשעמום. הקשר המזדמן והבגידה (שהולכת ונעשית לגיטימית) הם השמחה והעונג.

שימו לב לכשל הלוגי הפשוט שיש כאן, אמרתי להם, בכל תחום בחיים ניסיון הוא יתרון. לכל עבודה פשוטה אנחנו מעדיפים את הותיק והמנוסה על פני הטירון המתחיל. רק במרחב הזוגי מגיחה המחשבה המטופשת לפיה פסגות הקשר הן דווקא בתחילתו – כשעדיין לא ממש מכירים, כשעדיין לא יודעים מה מיטיב, כשעדיין לא העזנו לומר הכל זה לזו, כשעדיין לא באמת התנסנו יחד. כל הגיון אומר שזה בדיוק הפוך – הסיכוי לכבוש את פסגות העונג אחרי 30 שנות ותק, גדול שבעתיים מהסיכוי להגיע לשם בלילות מפגש ראשונים. אבל בקולנוע האמריקאי זה תמיד בדיוק הפוך.

אמרתי לחבר'ה – זה שקר מה שלמדתם. פגשתם רק חלק קטן מהתמונה. אבל את החלק השני, דווקא בגלל שהוא כל כך מאושר ושלם, לא תוכלו לפגוש מבחוץ לעולם. זה לא נושר מהשרוול ולא תמיד בא בקלות. זה כרוך בעמל ובעבודה לאורך הדרך. התרבות המודרנית מוכרת לנו את העונג והאושר בעטיפת אינסטנט של תחילת הקשר, עוד לפני המשברים ובלי האתגרים. אבל כמו שכתב מאיר אריאל – "רבים וטובים לפניי ניסו לעקוף את העונש הזה של בזיעת אפך". גם כאן, כמו בהרבה מרחבים אחרים, זה לא ילך.

ר' יצחק צדק. המציאות שבה "טעם ביאה מסור לעוברי עבירה" מלווה אותנו מאז חורבן הבית. מאז ועד היום היא ממשיכה להחריב בתים.

(שמות תשפ"ג)