הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
אם ניתן לתלמידינו לנהל את חייהם בהתאם לרצונם ולהחלטותיהם – מן הסתם תהיינה החלטות שאינן לרוחנו, ולכן, מאד מפתה לנצל את הכוח והסמכות שיש לי כראש מכינה
כאבא, בכל פעם שאחד הילדים מבקש לעשות משהו "לבד לבד" אני מתלבט האם ועד כמה לאפשר לו, כי הרי רוב הסיכויים שזה לא ייצא בדיוק כמו שאני הייתי רוצה.
כשהם רוצים לחתוך בעצמם את הירקות לסלט, אנחנו נוטים לסרב כי אנו חוששים לשלומם, שהרי סכין הוא כלי משחית שעשוי להזיק להם. כשהם רוצים לאכול לבד את היוגורט, אנו נוטים לסרב כי אנו חוששים שנצטרך לנקות אחר כך את כל האזור ומעדיפים להאכיל אותם בעצמנו, מה שוודאי יהיה נקי ומהיר בהרבה. הבעיה היא, שכל הורה יודע שאם לא נאפשר להם לאכול לבד כשהם מבקשים, יש סיכוי לא רע שזמן רב אחר כך עוד נמצא את עצמנו מאכילים אותם ומתפללים לרגע שיסכימו להחזיק את הכפית בעצמם.
בתור ראש מכינה אני מתמודד עם שאלות דומות במרחבי חיים קצת אחרים. הרצון לשלוט, להורות, להחליט ולהוביל הוא כמובן רצון חזק ביותר, אך ברור שערכו החינוכי דל ומוגבל. אם ניתן לתלמידינו לנהל את חייהם בהתאם לרצונם ולהחלטותיהם – מן הסתם תהיינה החלטות שאינן לרוחנו, ולכן, מאד מפתה לנצל את הכוח והסמכות שיש לי כראש מכינה, ולוודא שהדברים ייעשו כרצוני – כך אוכל לשלוט בשעת הקימה שלהם, בהגעתם לתפילות ולשיעורים, בביצוע התורנויות ובשאר משימות ואתגרי היומיום.
אך, בדיוק כמו ביוגורט של הילדים שלנו, לא בטוח שהאפקט החינוכי של החזקה ומשמעת נוקשים הוא אכן האפקט הרצוי.
שלושה יסודות ירדו כרוכים מן השמים – החרות, האחרות והאחריות. כל השפה החינוכית שלנו מתנהלת על הציר הזה – כשאנחנו רוצים שהם יגלו יותר אחריות, אנחנו אומרים להם שהם כבר גדולים ומבוגרים וביכולתם לנהל את חייהם בעצמם. אך כשהם רוצים יותר חירות, אנחנו אומרים להם שהם עדיין צעירים מדי בשביל זה.
לא פעם אנחנו מסרבים לאפשר להם חירות ובכך מונעים מהם לקחת אחריות, כי אנחנו לא מוכנים (לפעמים בצדק רב) לאפשר את האחרות – כשיש להם גם חירות וגם אחריות, ישנו סיכוי טוב שהם יתנהלו אחרת מאיך שהיינו רוצים.
ה"אחרות" היא כנראה אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים לפתחו של כל איש חינוך – הורה, מורה, רב או מדריך. החניכים והתלמידים שלנו שונים מאיתנו והאופן שבו הם מובילים את חייהם הוא אחר. קשה לשחרר את הרסן בידיעה שהדברים יתנהלו אחרת מאיך שהייתי רוצה, אך חשוב לזכור שבלא שחרור הרסן, שום צמיחה אינה מתאפשרת.
כל תהליך חינוכי צריך לקחת בחשבון את הקשר הזה – לא תיתכן אחריות בלי חירות, והחירות היא שמאפשרת את האחרות.
כל השיטות החינוכיות שאני מכיר חלוקות בשאלה אחת בלבד – האם לעודד אחריות ולהסתכן באחרות, או שמא כדי למנוע את האחרות כדאי לוותר על האחריות? בהתאם לתשובה לשאלה הזו בוחרת כל שיטה חינוכית את רמת החירות שהיא מאפשרת.
אנחנו מרבים לומר לתלמידינו במכינה את הסיסמא – "אל תהיה צופה, תהיה שחקן", ומעודדים אותם "לרדת מהיציע למגרש". השפה החינוכית הדורשת לקיחת אחריות ומפקידה לא מעט תחומי אחריות בידיהם של החניכים עצמם היא מאבני היסוד של מכינתנו. אך שיטה זו שוברה בצדה, והיא גוזרת עלינו התלבטות מתמדת בנוגע לעלות ולתועלת של השחרור הזה.
אך חשוב לזכור שלמרות גודלה ועוצמתה של ההתלבטות, היא זמנית וחולפת. יום אחד צפוי תהליך ההתבגרות להגיע לסיומו. זה קורה בדרך כלל ברגע שבו מבינים הנער או הנערה שהחירות היא עובדה נתונה. לא צריך לאפשר או לשלול אותה כי היא קיימת מאליה. מי שעד הרגע הקריטי הזה לא חווה את האפשרות לאחרות, עלול שלא להצליח לקחת אחריות.
(ויחי תשפ"ג)
