איפה עדיף שתלמידי המכינה יהיו בחג – בבית או במכינה?

האם נכון יותר שהתלמידים יחגגו את הימים הנוראים במכינה, בבית המדרש, או שמא ישובו לביתם לחגוג עם משפחתם?

בשנה האחרונה זכיתי לפרסם מעל במה זו מחשבות, דילמות והתמודדויות שחוויתי בשנים האחרונות כרב קהילה בקבוצת יבנה. בתקופה הקרובה אני מבקש, ברשותכם וברשותכן, להחליף "כובע" ולשתף במחשבות ואתגרים עמם אני מתמודד בתפקידי כראש המכינה הקדם צבאית "רוח השדה". מזה כ-15 שנים אני חלק מעולם המכינות הדתיות – במשך עשור שימשתי כמורה במכינת "צהלי", מכינה קדם צבאית לבנות דתיות בבקעת שפיר, ולפני כ-5 שנים הקמתי יחד עם ידידי הרב איתמר חייקין ויחד עם שותפים נאמנים נוספים, את מכינת "רוח השדה" בבארות יצחק – מכינה קדם צבאית דתית לבנים. העשייה במכינה רצופה אתגרים חינוכיים המתחדשים בכל יום. היא מזמנת לנו מפגש יומיומי עם צעירים המחפשים את דרכם ומגבשים את זהותם, ובעת הקרובה אני מבקש להניח מעט מאותם קולות כאן לפניכם. אני מודה למוטי זפט העורך ולכל הצוות ב"שבתון" על ההזדמנות להביא את דבריי לרבים.

בהגיע תקופת החגים בכלל והימים הנוראים בפרט, מצאנו את עצמנו מתלבטים בצוות המכינה האם נכון יותר שהתלמידים יחגגו את הימים הללו במכינה, בבית המדרש, עם חבריהם ורבניהם, או שמא ישובו לביתם לחגוג עם משפחתם. אין מדובר בשאלה טכנית וגם לא בשאלה תמימה של תכנון לוח החופשות. מדובר בשאלה חינוכית יסודית מדרגה ראשונה. מצד אחד – אם יישארו במכינה בימים הנוראים, בראש השנה וביום הכיפורים, הם יזכו לחוויה רוחנית משמעותית ומרוממת. התפילה במכינה שונה במהותה מהתפילה הממוצעת בקהילת "בעלי בתים" עירונית – ההתלהבות בשירה, המתינות והאריכות, כמו גם הנכונות לשקוע לעומק בחוויה הרוחנית, גדולים הרבה יותר באקלים של בית מדרש. זאת ועוד – אם יישארו הבחורים במכינה, הם יזכו לשיעורים משמעותיים של רבותיהם ויחוו את הימים הקדושים והמופלאים הללו במחיצת הרבנים מהם הם לומדים תורה. זו הסיבה שבגללה רוב מוחלט של המוסדות התורניים בוחרים לחגוג את ראש השנה ויום הכיפורים בישיבה או במכינה, וכך לזכות לחוויה המשמעותית של חגים אלו בין קירות בית המדרש.

מן העבר השני עומדת החשיבות של החוויה המשפחתית. הישארות במכינה בימי החג, מרחיקה את הבחור ממשפחתו וגורמת לו לפספס הזדמנות לבלות עם משפחתו הרחבה. מאחד מרבותיי שמעתי פעם בצער, שהוא אינו מכיר את מנהגי משפחתו בראש השנה, שכן מאז היה נער ויצא ללמוד בישיבה תיכונית, אחריה בישיבת הסדר ועד חתונתו, לא חגג את ראש השנה בבית הוריו במחיצת משפחתו.

הדילמה בין החג בבית המדרש לחג בבית, נוגעת למהות העשייה החינוכית. רבים מבתי המדרש מבססים חלק משמעותי מהתהליך החינוכי על הניתוק של הנער או הנערה מביתם. ההתנתקות וההתרחקות מהמרחב המוכר מאפשרים לתהליך החינוכי להתרחש ביתר שאת. עם זאת, חשוב לזכור שכאשר הדבר נעשה באופן קיצוני הוא עלול להיות מסוכן למדי. אחד המאפיינים של כתות הוא הניתוק מהעוגנים המשפחתיים וההצטרפות לקהילה האידיאולוגית במקום הקרובים הביולוגיים. מהרמב"ם למדנו שבכדי לעשות תשובה או להתקדם רוחנית, צריך האדם לגלות ממקומו ולשנות את שמו, אך ברור לכל בר דעת שתהליך שכזה עלול להיות מסוכן והרסני.

הרבה שיחות, התייעצויות וויכוחים ניהלנו על השאלה הזו, והמודל בו בחרנו הוא לחגוג את ראש השנה בבית ואת יום הכיפורים במכינה. המחשבה העומדת מאחורי המודל הזה, היא שראש השנה הוא חג משפחתי, הכולל סעודות והתכנסות משפחתית, בעוד את יום הכיפורים נהוג לבלות רוב הזמן בבית הכנסת והממד המשפחתי בו נוכח פחות. זאת ועוד – אנו רואים חשיבות רוחנית גדולה בחיבור של תלמידינו לא רק לתורת בית המדרש אלא גם למסורת המשפחתית. הבחירה לחזור הביתה בראש השנה, אינה ויתור על ההתקדמות הרוחנית לשם המשפחתיות, אלא אמונה עמוקה שהחיבור למסורת המשפחתית ולאווירה הביתית הם נדבך חשוב בתהליך גיבוש ועיצוב הזהות. עם זאת, אף נער ונערה לא יוכלו לצמוח רוחנית, דתית ואמונית, אם לא יטרחו לצאת ממקום הנוחות, מההרגל הנעים, מהבית שלא פעם הוא עבורם מעין "כלוב של זהב". הבחירה לחגוג את יום הכיפורים במכינה ולא בבית, היא התביעה לצאת מהחמימות הביתית ולדבוק בתורת בית המדרש. השילוב בין שני הקולות הללו, הם המיזוג הראוי בית "תורת האב" ל"תורת הרב". אנו תקווה ותפילה שהמרחק והפער בין הבית לבית המדרש יחווה כרצף מפרה ולא כקונפליקט שקורע את הנפש ומחייב את אותו צעיר לבחור צד.

(ניצבים תשפ"ב)