היחס בין עם וארץ לתורה

הגאולה המקראית אינה יוצרת תנאים כלשהם למימושה אלא תולה זאת בקיום ההבטחה לאבות בלבד

בראייה היסטריוסופית גרידא, מטרת גאולת מצרים, 'אם הגאולות', הייתה להגשים את הבטחת ד' לאבות, מה שקרוי בפינו, 'הבטחת הזרע והארץ'- "כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם", (בראשית י"ג, ט"ו). הקשר בין זרע וארץ הוא הכרחי ואין זה ללא זה. אין בהבטחה זו ובמקבילותיה; תורה ועצמאות מדינית הינה מהותה של הגאולה. עצמאות זו תיתכן רק כאשר זרע ישראל יושב בארצו ובארצו בלבד ולא באוגנדה.

על פי התוכנית 'המקורית' לא היינו אמורים כלל לסוב על עקבינו כדי לקבל תורה בהר סיני. התורה עצמה מעידה על כך בשמות פרק יג: "וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱ-לֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י אָמַ֣ר אֱ-לֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: וַיַּסֵּ֨ב אֱ-לֹהִ֧ים אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".

מסע של ארבעה עשר יום דרך אל עריש היה מובילנו לארץ המובטחת. החשש האלוקי ל'אובדן' ההיסטוריה מבריאת העולם ועד לרגע נכסף זה, בשל האפשרות שבני ישראל לא ירצו 'לשחק את התפקיד שנכתב עבורם', גורם 'לשינוי' בתוכנית המקורית. מעתה יקבלו בני ישראל את התורה בעל כורחם על אף שהם אינם מוכנים לכך מנטאלית, ואף לא משום בחינה אחרת.

מה היה קורה לולא השינוי בתוכנית? האם לא היינו מקבלים תורה? האם תיתכן גאולה ללא תורה? במדרשים ובתלמוד מובע הרעיון שלפיו הקב"ה התכוון לתת את התורה רק לאחר אלף דור ("דבר צוה לאלף דור"). הקב"ה הקדים ונתנה לאחר עשרים וששה דורות בלבד מבריאת העולם. רב סעדיה גאון ('אמונות ודעות'), מעלה את האפשרות ההיפותטית שלפיה היינו מגיעים באופן טבעי והתפתחותי לתרי"ג המצוות לאחר כעשרים אלף שנה. חס הקב"ה על עולם שיחיה באלילות תקופה ארוכה כל כך ו'שינה את תוכניותיו המקוריות'.

קשיי ההבנה הטבעיים למקרא רעיונות אלו אינם יכולים לעמעם את האמירה המקראית בדבר היחס בין עם וארץ לתורה. הגאולה אף אינה כוללת את המשיח, את בית המקדש, ואף לא את הגואל האולטימטיבי משה רבנו ששמו נעדר מן ההגדה של פסח; ולא בכדי. הגאולה המקראית אינה יוצרת תנאים כלשהם למימושה אלא תולה זאת בקיום ההבטחה לאבות בלבד.

יצירת התניה של גאולה כפונקציה של קדושת עם ישראל או של מצבו הרוחני יש בה בכדי לתמוך באמונה הנוצרית המתבססת על קשר זה באופן מפורש. לדבריהם, אנו נותרנו רק 'עם ישראל שבבשר' אך הם הפכו להיות 'עם ישראל שברוח'. מה שמציק לנצרות הקתולית אינו מספר הישיבות בארץ הקודש, כן ירבו. אדרבה, לימוד תורה וקיום מצוות מגמד אותנו בעיניהם ומצדיק את היותם בכלל, שהרי כבר 'קבע' שאול התרסי היהודי (הלא הוא פאולוס), מייסדה האמיתי של הנצרות, כי העיקר הוא האמונה והמחשבה ולא המעשה החיצוני (=ההלכה). כל ביטוי להצלחה לאומית לא 'דתית', כמו ניצחון במלחמה, 'כיפת ברזל' או פרס נובל ליהודי ישראלי הוא ל'צנינים בעיניהם'.

הזהות שהומשגה על ידי הרב קוק זצ"ל בין הלאום ל'דת' היא התשובה הניצחת לטענתם התיאולוגית של הקתולים. זהו ההסבר להגדרה המטאפיסית הפוזיטיבית אותה מציע הרב ל'ארץ ישראל' בתחילת ספרו 'אורות': "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ." הגדרת הארץ באופן מטאפיסי מצרפת אותה ל'לאום' ול'תורה' שהם מטבעם כאלה.

אלו הם גם דברי המהר"ל מפראג ('נצח ישראל', פרק א): לדבר, הגאולה היא מעין תמונת ראי לגלות. "עוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה".

הגלות הינה: יציאה מן הארץ, פיזור בין הגויים ושיעבוד מלכויות.

הגאולה היא היפוכם של דברים: שיבת ציון, קיבוץ גלויות, ועצמאות מדינית.

(בשלח תשפ"ג)