בכי זה – מה טיבו?

"ויבכו – למה בכו? משל למה הדבר דומה? לזאב שבא לחטוף את האיל, התחיל האיל לנגחו. נכנסו שיני הזאב בקרני האיל, זה בוכה וזה בוכה. הזאב בוכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו. אף כך עשו ויעקב – עשו בוכה על שנעשה צוואר יעקב כשיש, ויעקב בוכה שמא יחזור עשו וינשכנו. על יעקב הכתוב אומר: 'צווארך כמגדל השן' (שיר השירים ז), ועל עשו נאמר: 'שיני רשעים שיברת' (תהלים ג). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה הפלתי שונאיכם, ולעתיד, 'ואתן אדם תחתיך' (ישעיה מג)".

הדרשן, ניצב מול המילה המטרידה "ויבכו" ומבקש לפענח את סוד הדמעות הכפולות בפסוק: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית ל"ג, ד'). הדרשן צולל אל מעמקי הטקסט, אל המרחב האפל שבין המילים, במטרה להבחין בין אמת לשקר ברגע הדרמטי של המפגש בין האחים, על רקע של חשדנות עמוקה. המשימה מורכבת: אותה מילה מתארת את עשיו ויעקב, אך האם זהו אכן אותו בכי? האם ייתכן שהתורה, בחכמתה האינסופית, טומנת לנו פח לשוני ומזמינה אותנו לפענח את האמת המורכבת החבויה מאחורי מראית העין?

יעקב, לאחר שנים של נדודים וחרדות, שב לארץ מולדתו, אך ליבו מלא חששות. הוא עשה כל שביכולתו לפייס את עשיו, אך הוא אינו בוטח בו לחלוטין. הוא מכין עצמו לגרוע מכל, למלחמה, למוות. רגע לפני המפגש הגורלי, שניהם בוכים. האם ניתן לפרש זאת כפיוס אמיתי, כהשלמה? האם נמחקו שנים של טינה ומאבקים ברגע אחד של התרגשות? או שמא מדובר במסכת שווא, המסתירה מאבקי כוח ותאוות נקם כמוסים? האם הבכי הזה הוא בכי של חרטה, של הכרה באשמה? או שמא בכי של תנין, שמטרתו לטמון מלכודת ולגרום ליריב להרפות מזהירותו?

הדרשן, כמי שמבקש לחשוף את האמת, נזקק למשל הזאב והאיל. זהו משל בוטה, גס, אך דווקא בפשטותו טמון כוחו. גם הזאב בוכה וגם האיל בוכה, אך סיבותיהם שונות בתכלית. הזאב בוכה משום שלא הצליח לטרוף את האיל, משום ששיניו נתקעו בקרניו. האיל בוכה משום שהוא יודע שהסכנה טרם חלפה, ושהזאב עוד ישוב לטרוף אותו. המשל הזה מעניק לנו כלי פרשני רב עוצמה: עלינו תמיד לחשוד בגלוי ולחפש את הסמוי. עלינו להבחין בין מראית עין למציאות, בין הצהרה לכוונות נסתרות.

כאן שני הפסוקים המצוטטים במדרש הופכים למפתח להבנת המהלך הדרשני: "צווארך כמגדל השן" (שיר השירים ז, ה) נאמר על יעקב, והוא מסמל את עוצמתו הרוחנית וחוסנו הנפשי. צווארו של יעקב אינו רק איבר גוף, אלא סמל לעמידותו ולנחישותו. זהו צוואר חזק כשיש, המסוגל לעמוד בפני כל פגיעה.

"שיני רשעים שיברת" (תהלים ג, ח) נאמר על עשיו, והוא מייצג את כוח הזרוע ואת האלימות הגסה. עשיו סומך על כוחו הפיזי, אך כוח זה מתגלה כחלש וארעי. המדרש מרמז שעשיו ניסה לפגוע ביעקב, אך נכשל. שיניו נשברו מול חוזקו של יעקב, כפי שמובא במדרש נוסף (בראשית רבה, עח, יא): "ביקש עשו לנשכו, ונעשה צווארו של יעקב כשיש, וקהו שיניו של עשו". כלומר, הניסיון של עשיו להכניע את יעקב באמצעות נשיכה, באמצעות אלימות גסה, נחל כישלון חרוץ. כוחו של יעקב, לעומת זאת, אינו טמון בכוח פיזי אלא בעוצמה רוחנית.

הבכי של עשיו, אם כן, אינו בכי של חרטה או פיוס, אלא בכי של תסכול וכעס. הוא בוכה משום שלא הצליח להגשים את תוכניתו הזדונית, משום שצווארו של יעקב התגלה כחזק וחסין מול שיניו הנוקשות. הוא בוכה משום שהבין שיעקב אינו טרף קל, וכי יהיה עליו להתאמץ.