כאיש אחד בלב אחד

אמות הספים נעות בשבועות האחרונים בקצב מזורז. המחלוקת בנוגע לרפורמה המשפטית הפכה לים סוער וגועש של תלונות וטרוניות, הפגנות וביטויי שנאה ומשטמה, קריאה ל"ע למרי אזרחי, לירידה מן הארץ ואפילו רחמ"ל לפגיעה בנפש. מחלוקת זו מעמיקה את השסעים בעם, ומולידה דיבורים נוראים, ההולכים  ומקצינים,  על "מלחמת אחים", ושליחת יד איש באחיו.

על רקע זה, נראה תיאורם האידיאלי של חז"ל את מעמד הר סיני כאוטופיה, חלום, אם לא כמדע בדיוני של ממש.

לפי מדרש חז"ל, המבוסס על הפסוק "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר, וַיִחַן שם ישראל נגד ההר", הייתה חנייתם של בני ישראל בסיני "כאיש אחד בלב אחד". דומה שבסיסו של מדרש זה נשען על השינוי בפעלים המופיעים בפסוק. ראשיתו, לשון רבים ("ויסעו, ויבאו, ויחנו"), ואילו סופו נאמר בלשון יחיד ("ויחן"). מכאן דרשו חכמים שחנייתם שם הייתה כאחד. מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות.

למתבונן מן החוץ עשוי תיאור זה להיראות כחזון אחרית הימים. אחידות דעים, אהבה ואחווה שאין שני להם. האמנם קרה כנס הזה? ואם כן, כיצד?

בהקשר זה ראויים הם לשימת לב דברי ר' שלמה אפרים מלונטשיץ (פראג, סוף המאה הט"ז), בעל ה"כלי יקר", שאפשר ולאור המחלוקות שחווה בימיו, כתב את פירושו  מדם ליבו, לא רק כצופה פני עבר אלא גם כצופה פני הווה, בימיו ולימיו, ואף כלפי העתיד לבוא. בדרכו המקורית, רואה ה"כלי יקר" בסגולת האחווה והענווה תנאי מקדים לקבלת התורה בשלמות: "ראה כמה כפלים [=דברים כפולים] נכתבו כאן", הוא מעיר, ומקשה: "ומה היה המקרא חסר אם היה אומר 'ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר'? ולמה אמר תחילה 'ויחנו' ואחר כך 'ויחן'? תחילה אמר 'מדבר סיני' ואחר כך אמר סתם 'במדבר'? ותחילה קרא להר בשם 'סיני' ואחר כך קראו סתם 'הר'?".

הוא מותיב לה והוא מפרש לה: "ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראויין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם. 'בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' (קהלת יב, יא), והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר, ונמצא התורה כשתי תורות. זה שאומר הכתוב "בחדש השלישי" וגו' "ביום הזה באו מדבר סיני". הורה שחודש זה, שמזלו תאומים, המורה על הדיבוק והאהבה, שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה, ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה. ויש בזה רמז גם כן לשני הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה".

והוא ממשיך בכיוון זה: "ואחר כך  אמר 'ויסעו מרפידים', היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת, כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה, ורפידים אותיות פרידים (כמו כשב-כבש), על שם הפירוד שהיה ביניהם ורז"ל (סנהדרין קו, ע"א) דרשוהו מלשון 'רף ידים', כי זה תלוי בזה, כי על ידי הפירוד שהיה ביניהם, רפו ידיהם מן התורה. ועכשיו נסעו מרפידים 'מן המקום ההוא', רוצה לומר: הסיעו עצמם מן הפירוד, ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת, כי בקשת הכבוד והשררה – סיבה לכל ריב ולכל נגע. ועל ידי  שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא 'ההר חמד א-להים לשבתו', אז ראו שהקב"ה בוחר בענווים, ועל ידי זה בחרו במידת ההכנעה וזהו סיבת השלום. לכך הוא מזכירם בלשון רבים 'ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר', להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם, ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר, והוגד להם כי על הר זה ירד ה', אז 'ויחן ישראל', היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה, בין בבואם אל תוך המדבר, בין בחנייתם במדבר, עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה כמה שאמרו חז"ל (שבת פט, ע"ב), "סיני – שמשם ירדה שנאה לאומות" כו', לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו".

אכן, בפירושו על אתר, מצנן מעט רש"י – בעקבות המכילתא – את ההתלהבות, ומפרש, ככל הנראה על בסיס הדגשת הכתוב "ויחן שָם": "שם", אכן היו "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת".

עיון במקורות ישראל מלמד שאחד המאפיינים המובהקים של בני ישראל ובני העם היהודי בכל הדורות הוא המחלוקת, התלונות, הוויכוחים והמריבות הבלתי פוסקות. כידוע, מציאות זו רווחת הייתה בדור המדבר כמו בדורנו. רק לפני שבוע קראנו על המעמד המופלא של קריעת ים סוף. אכן, גם שם, לצד שירת הים הנשגבה, קולות התופים והמחולות, נשמעת היטב ה"צעקה" – הן של בני ישראל, הן של משה – ומתוכה עולה ובוקעת המחלוקת הגדולה בעם שהעיבה על הנס. ביטוי לכך ניתן כבר במדרשם של תנאים במכילתא: "ארבע כתות נעשו ישראל על הים: אחת אומרת ליפול אל הים; ואחת אומרת לשוב למצרים(!!); ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן".

גדולתו של עם נבחנת דווקא ברגעי משבר. אחידות אינה בת השגה. לרוב אף אינה רצויה, בהיותה מלאכותית ולא טבעית.

אך הרוצה בחיים, של עם ושל מדינה, ידבק לא באחידות אלא באחדות. אחדות וערבות הדדית, הן במטרה המשותפת, הן בהכרה ביושר לבבו ותום ליבו של הצד שכנגד.

(יתרו תשפ"ג)