"בדמייך חיי, בדמייך חיי": המלחמה – מבט מבפנים

זעקות שבר, ובכי בלתי פוסק קורע לב. הטלית מוסרת מן הארון, דגל ישראל מקופל. שרשרת היגון ארוכה. האם נגררת על ידי שני אנשים, צל של עצמה. נראה ששתתה במשך שלושה שבועות מי דמעות ואכלה לחם צר, אם אכלה. האב והאחים צמודים לארון. סבא שאומר קינה על נכדתו, סבתות שאחת מהן מחוברת למכל חמצן, וסבא ואבא שאומרים קדיש על הבן או הנכדה.

בלתי ניתן להכלה.

לכאורה, שלושה שבועות הם זמן אין-סופי עבור המשפחות להתרת הספק. אבל למעשה, לא היה רגע שבו הצבא לא עמל על פתרון זיהוי החללים. לא אכביר מילים על מורכבות מלאכת הזיהוי, אבל אם נחבר את מכלול הקשיים בשבת הארורה, ונביט אל מבחן התוצאה, שהוא זיהוי כל החללים, נבין את גודל המעשה.

בחלון זמן מצומצם הובאו למחנה 'שורה' שורות-שורות של חללים, מהם אזרחים, חיילים, שוטרים, אזרחים זרים, ולעיתים קשה היה להבחין מיהו מי. אם נוסיף לכך את האופן שבו בוצע הרצח, נקבל אתגר שרק מלאכי עליון מסוגלים לו. זכינו, שחברו כולם – הצבא, המשטרה והמערכות האזרחיות – והפכו את סימני השאלה לסימני קריאה חד-משמעיים.

ברשותכם, נגיעה בכאב.

ד"ר איתן בלייר, פתולוג העובד במחנה 'שורה', כתב:  "אני מזמין אתכם לבוא לכאן, אל המקום בו אנו מטפלים בעם הטבוח שלנו… בואו ותראו באיזו אכזריות נרצחו פה אנשים. כמעט שאין כאן גופה שלא עברה התעללות. לאויב הייתה אפס רחמים כלפינו. אנשי זק"א נשברים, ורופאי שיניים שכחו לדבר".

אביאל פרנס, איש זיהוי חללים של הרבנות הצבאית, שמוצב גם הוא במחנה 'שורה', כתב:  "זה לא הגיוני לשמוח כשיש התאמה בדנ"א של הראש, לשאר הגוף. זה לא הגיוני שיש שקית שחורה עבה וכבדה, וכשאתה שואל למה זה כל כך כבד, עונים לך שזה בעל ואישה שהוצאו להורג כשהם מחובקים. זה לא הגיוני שלא יודעים להבחין בין מחבל לבין יהודי, כי המחבל התחפש ליהודי".

עם שהוא כשושנה בין החוחים, רק חבל שכל קוץ שדוקר בה, מגביר את ריחה

יקיריי, אולי דווקא מן המעמקים תבוא הישועה. אולי דווקא מבגדיי אלמנותך תזכי ללבוש בגדי תפארה. משום שזוהי מהותו של עם ישראל:

עם של "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". עם של הפכים, שבעת ובעונה אחת הוא מסוגל למ"ט שערי טומאה, אבל מייד גם לנגיעה בענן אלוקי. עם שמוטבע לכבודו מוניטון (מטבע) שמצידו האחד אברהם ושרה "זקנים באים בימים", ובצידו השני צעיר וצעירה שמסוגלים להוליד. עם שלכאורה נראה כי סיים את תפקידו, אבל מייד מתחיל מחדש. עם של "בדמייך חיי, בדמייך חיי", של סוף והתחלה. עם של עד "שלא שקעה שמשו של משה, זרחה שמשו של יהושע". עם שטימאו בו את כל השמנים, אבל נמצא פך שמן אחד חתום בחותמו של כהן גדול. עם של "אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והכהו, והיה מחנה הנשאר לפליטה". עם המסוגל לקום ובאחת מעפר דל וללבוש, כאמור, את בגדי התפארה.

אני מוצא עצמי שח עם רבים וטובים שאיבדו את יקיריהם. בא לנחם, ויוצא מנוחם. מגיע עם דגל בחצי התורן, ויוצא כשהוא ניצב בראשו. יש לנו עם שהוא כשושנה בין החוחים. רק כמה חבל שכל קוץ שדוקר בה, מגביר את ריחה. יש לנו עם שגילינו פעם נוספת עד כמה הנשמה שלו מחוברת, מרגישה וכואבת. עד כמה ערבות הדדית יש בו, ועד כמה "איש לרעהו יאמר חזק" תחת "איש את אחיו בלעו", שחשנו רק לפני זמן קצר. "עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף…" הוא נראה אולי יָשֵׁן, אולי מנומנם לעיתים – אבל אם פוגעים בו, הוא מתנשא כארי ולא ינום ולא ישקוט, עד שישיב אויב אחור.

בכל עת שבאתי לנחם, חזרתי עם מצברים רוחניים מלאים, שנתנו לי עוז ותעצומות לניחום הבא. ראינו כאן את המלאכים של הרבנות הצבאית, שמתעקשים לעבוד בליבת הקושי, בזיהוי המעשי של החללים ולא במעגלים אחוריים, משום שלאמונתם העיסוק במתי מצווה הוא כהבאתם לגן עדן ממש. וכשאני מקשה על הריח הנלווה, הם עונים לי: "ריח גן עדן".

ראינו כאן את הקדושים הנרצחים המפונים למתקן ב'שורה', כשהם מכוסים בפרוכות של בתי כנסת. ראינו בכיסו של חייל פתק "אני מוכן למות בעד ארצי". ראינו חיילים עטופים בדגלי היחידה, וראינו גם קדושים שעטפו את גופותיהם בבדי סוכה. חוויתי אנשים שכשבאתי לנחמם, לא הבינו למה באתי ומה הקשר בינינו, שכן רק לפני ימים אחדים ניצבה חומה גבוהה שהפרידה בינינו. אבל בעדינות ובנגיעה אוהבת, אתגרתי את עצמי בהנמכת החומה עד לחיבוק ולתודה שבסוף הניחום.

ראיתי את מכתביהם של אליסף פרץ ויונתן סלוטקי, שאיבדו כל אחד שני אחים וכתבו:

"האחים שלנו נקברו עטופים בדגל ישראל, ואנחנו נניף את הדגל חזרה. את הרוח המדהימה של אחינו שום מחבל לא יוכל להרוג לעולם. אנחנו כאן, עומדים זקופים, גאים וכואבים, ממשיכים את דרכם באהבה, באומץ ובאמונה, למען אחינו ואחיותינו עד הניצחון". שמענו על חוי ויהודה כהן, שילדו תאומים בבי"ח שערי צדק וקראו להם ישי ונועם, ע"ש האחים סלוטקי. עם רוח כזו לא ניתן לנצח את עם ישראל.

ראינו כאן, במתקן החללים, נשים צדקניות שמקדשות שם ה' בטיפול מסור בחיילות. תוך כדי המלחמה אישרה עמותת 'אור למשפחות', שאני חבר בה, מענק לידה לאישה בת 57, שאיבדה את בנה בפיגוע חבלני וילדה עתה באמצעות פונדקאית. שמעתי מידידי, אל"מ הרב יואב אוקנין, האחראי המטכ"לי של כל לוויות חיילי צה"ל במלחמה, שקיבל סלסילת פירות גדולה לשבת. ממי? מאב שקבר את בנו והרב אוקנין סייע לו.

יקיריי, גם כשהשמיים קודרים, משובצים בהם הרבה מאוד כוכבי אור. "וכשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (הרב קוק זצ"ל).

כששאלו חייל רבנות בבסיס 'שורה', "מה מחזיק אותך?" ענה: "חמאס ביקש להפוך אנשים למספרים, אני מנסה להפוך מספרים לאנשים". כשאהרן קרוב, הפצוע הקשה ביותר במלחמת עופרת יצוקה בעזה, יצא למלחמה ההיא יום למחרת חתונתו, ועתה הוא יוצא אל החיילים בשטחי הכינוס, מחזק ומעודד אותם, אנו יכולים להיות בטוחים ש"עם ישראל חי".

גם כשהשמיים קודרים, משובצים בהם הרבה מאוד כוכבי אור

משולש עקרוני מלווה את שנאת העמים לישראל, בבחינת "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב". הצלע הראשונה היא "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ושללם לבוז"; הצלע השנייה היא שמחה לאיד. "והמלך והמן ישבו לשתות". כשמישהו מעם ישראל מת, הם יוצאים בשירה, בריקודים ובחלוקת סוכריות; אבל הצלע השלישית היא החזקה מכולן: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". זקיפות קומה שמקורה בגאווה יהודית-ישראלית, הרמת הדגל לראש התורן.

יש לנו עם נפלא. בואו נשמר עליו באחדותנו גם בימים של שגרה.

***

משפט כבוד לרבצ"ר, תא"ל הרב אייל קרים, המנצח על מערך הנחמה המורכב כל כך, ובאצילותו מאציל מסמכויותיו לנבחרת מקצועית, ערכית ומסורה, שיודעת לייצר נחמה פורתא ומזור בעת צרה.

המאמר נכתב ע"י תא"ל (במיל') הרב ישראל וייס, לשעבר הרב הראשי לצה"ל