הזכויות של משרתי ה'

התורה מבחינה בין היחס המכבד למי שזוכה להיות משרת ה' ובין הימנעות מהענקת זכויות יתר ומעמד-על כלפי שאר הציבור

קשה להשוות בין שיטות כלכליות שונות, בעיקר כשמפרידות ביניהן למעלה משלושת אלפים שנים. ואף על פי כן, טוב להתבונן בניגוד שבין שתי אפשרויות. בפרשת השבוע אנו למדים על מעמדם המיוחד של כהני הדת בעולמם של המצרים: "…רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (מז, כב). מעמד מיוחד זה נשמר להם גם בשעת החרום והרעב, וגם כאשר קיימת סכנת מרידה גדולה, שהמדיניות של יוסף נועדה למנוע. הפרשנים השונים ביארו בדרכם מפני מה נמנע יוסף מלהפקיע את אדמת הכהנים – האם הדבר נבע בשל מחויבות שלו, שכן הם היו אלה שהצילו אותו ממוות בסיפור אשת פוטיפר (מדרש), או שלחילופין – כדי למנוע תסיסה ומרידה. אולם נראה מהעובדה שהתורה עצמה לא ביארה את הסיבות האלה שמדובר ביסוד עמוק בהרבה: יחס מיוחד לכהני דת, שזוכים למעמד מיוחד, והשלטון אינו פוגע בהם, אלא מעניק להם זכויות יתר.

ואילו בתורה נאמר ההפך המוחלט: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים יח, א-ב). הכהנים אינם זוכים בנחלה כלל, אלא הם נוחלים בנחלת ה'. הרמב"ם אף ביאר כי חלק מהעובדה שהם לא נוחלים נובע מכך שהם לא משתתפים במלחמה, אלא הם צבא ה' המשרת במקדש, וממילא לא ראוי שהם ייהנו מפירות כיבוש הארץ ומהשלל. חשוב להדגיש כי מצווה זו אינה מנוגדת חס ושלום לחובה לנהוג בהם בכבוד גדול כמשרתי המקדש. לא זו בלבד, אלא שהתורה שבעל פה לימדה כי מצוות התורה "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כא, ח) מחייבת לנהוג בהם כבוד מיוחד: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון" (הלכות כלי המקדש ד, ב). לאמור: התורה מבחינה בין היחס המכבד למי שזוכה להיות משרת ה', משרה שכינתו בישראל, מלמד תורה ("יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל") וממלא את ההיבטים הרוחניים בעולם המנהיגות הישראלית, ובין הימנעות מהענקת זכויות יתר ומעמד-על כלפי שאר הציבור. המנהיגות הרוחנית אינה מעניקה טובת הנאה גשמיות, והיא בעיקר מילוי חובה בנחלת ה', והסתופפות בה.

הרבה אנחנו יכולים ללמוד ממעמד הכהונה על מעמדה של הנהגה רוחנית, שכן משעה שחרב המקדש ממלאת ההנהגה הזו חלק משמעותי מתפקידי הכהונה. שתי התנועות מחייבות גם היום – מחד גיסא, יחס מיוחד של העומדים מסביב אל גרעין הקיום הרוחני, ואל המנהיגות התורנית. מאידך גיסא, הכרה עמוקה כי אין מדובר בחצרות ביזנטיות ובטובות הנאה כלכליות מפליגות, כי אם בתודעה עמוקה של שרות שיש לו גם מחיר.

(ויגש תשפ"ב)