מתן תורה, כפיה דתית?

"ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז).

"בתחתית ההר: א"ר אבדימי בר חמה, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א').

המובאה הקצרה הזאת ממסכת שבת מעוררת מספר רב של שאלות וקושיות. אחת מהן כבר נאמרה שם בגמרא עצמה: "אמר רבא מכאן מודעה רבה לאורייתא!". המודעה היא מושג משפטי חשוב הקובע שאם עשה מישהו פעולה מסויימת תחת איום או תחת כורח, כגון שהכריחו אותו למכור את ביתו או שדה או חפץ, יכול ללכת להצהיר על כך בפני בית המשפט ובכך לבטל את תוקפו של שטר מכירה עליו חתם. כך אומר רבא שאם הכריח הקב"ה את ישראל לקבל את התורה תחת איום של "שם תהא קבורתכם" יכולים ישראל לומר שלא מגיע להם עונש על אי קיום התורה שהרי היתה זו "כפיה דתית"!

ומתרצת הגמרא שם ש"הדר קבלוה בעת אחשוורוש שנאמר 'קיימו וקבלו היהודים' וגו', קיימו מה שקבלו כבר".

המציאות של פורים היא המציאות ההפוכה לגמרי לנסיבות מתן תורה בהר סיני בקולות וברקים. אנו נמצאים אז בתקופת תום הנבואה לאחר חורבן בית המקדש, עם מפוזר ומפורד לעומת "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד בלב אחד. שמו של הקב"ה אינו מופיע במגילה כי הכל מתרחש בהסתר פנים, בבחינת "אסתר מן התורה מנין? דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". והנה, בעוד שבהר סיני נראה שקבלו ישראל את התורה בכח הרי שכאן הם מקבלים אותה מרצון שהרי אין הוא ית' נגלה עליהם עתה להכריחם.

לכן יש לשים לב לכך שהמתרחש בהר סיני נקרא בפי חז"ל "מתן תורה" ולא קבלת התורה. לא מתנה, ולא נתינה, אלא "מתן" – היינו עצם הפעולה מצד הנותן בלי התייחסות למקבל. ובכל זאת יודעים אנו את שבחו של דור דעה זה שאמר "נעשה ונשמע" שעליהם יצאה בת קול ואמרה "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו דכתיב 'ברכו את ד' מלאכיו גיבורי כח עושה דברו לשמוע בקול דברו'". יש כאן, אם כן, סתירה בין נכונותם של ישראל לקבל את התורה, שהיא מפורשת בתורה, לבין התיאור שניתן לאירוע על ידי חז"ל במדרש שבגמרא, אותה גמרא שיודעת לתאר גם את תמיהתו כביכול של נותן התורה כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע.

המהר"ל מפראג מסביר כי היות והתורה היא הכרחית לעולם, שאינו יכול להתקיים בלעדיה, לא היה אפשרי לתלות את קבלתה ברצונם של ישראל. המדרש מבטא, אם כן, את עצם היחס בין התורה והעולם. שהכל היו תלויים ועומדים עד אותו יום השישי בסיון שבו – יקבלו או לא יקבלו ישראל את התורה, שהרי גם נאמר במדרש "אם מקבלים ישראל תורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר את העולם לתהו ובהו!" וגם מתאר המדרש את החרדה של העולם כולו לקראת היום והרגע המכריע את גורלו. הא כיצד? אם ידע הקב"ה שיכפה עליהם הר כגיגית, מה הפחד? ומה ההתניה?

וזהו דווקא עומק פירושו של המהר"ל. שסיבת הכפייה היא ההסכמה לכתחילה. היינו, שאי אפשר לכפות את ההר כגיגית אלא על מי שכבר אמר נעשה ונשמע. אבל אל לנו לחשוב שהעולם היה יכול להתקיים בלי התורה ושיש תורה בעולם רק בגלל רצונו הטוב. זה אינו. דומה הדבר למצב אשר בו מבקשים בצה"ל מתנדבים למשימה קשה, סודית ומסוכנת. המתנדבים צריכים להתנדב בלי שידעו פרט כל שהוא על המשימה. אבל על אלו שהתנדבו פוקדים פקודות. עליהם ולא על אחרים. כך ישראל, אחרי שאמרו נעשה ונשמע, כפה עליהם הר כגיגית כדי שלא יהיה היחס לתורה רופף מסוג "יום כן, יום לא ויום אולי".

ועוד בחינה אחרת, שהרי מתן התורה שהוא גילוי רצונו ית' בעולם התרחש תוך כדי התגלות נותן התורה בהתגלות רצונו. וזאת כי ישראל אמרו: "כל אשר דיבר השם נעשה" משמע: "ולא כלום ממה שאתה משה מדבר". על כן וישב משה את דברי העם אל ד' וגם ויגד משה את דברי העם אל משה ופירש רש"י: "שרצונם לשמוע ממך – אינו דומה השומע מפי בשליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו." האדם חופשי במעשיו ובהחלטותיו, אבל השכל האנושי אינו חופשי כלל בפני גילוי האמת המוחלטת. כשאני מגלה למשל אמת מתמטית מסויימת, אפילו פשוטה כמו 2+2=4 אין לי שום צד של בחירה בנדון אלא שחופש השכל ובהסכמה לאמת. בהר סיני, עצם ההתגלות האלקית משמעותה כפיית ההר. אבל קבלת התורה מרצון בהסתר פנים מגלה שגם תחת כפייה היה רצון פנימי, הסכמת ישראל לתורת אמת, ושהכפייה כדברי המהר"ל מבטאת את היחס והקשר העצמותי  בין התורה וישראל: תורת אמת נתן לנו, ברוך אשר בחר בנו.

(יתרו תשפ"ג