ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)ילדים מספרים על עצמם: איך ניגשים לטפל בילד חרדי שעבר פגיעה מינית – כשאין לו, ולהוריו, אוצר מילים שיכול לבטא את מה שארע לו? # איך מתמודדים עם השבר האמוני כשהפוגע מילא גם תפקיד רוחני? # ומי התנגדו, עם פאשקעווילים, איומים והכל, לפתיחת מרכזי טיפול לנפגעי טראומה מינית בציבור החרדי?
כשפורסמו החשדות כנגד חיים ולדר בגין פגיעות מיניות לכאורה נגד נשים, חלקן קטינות, התגובה של כל הנשים החרדיות במשרד שלי, כולן מזרמים שונים, הייתה חוסר אמון. הן לא האמינו שהסופר הנערץ עשה זאת, והיו בטוחות שמדובר בעלילת שווא, ואף הוסיפו את המשפט המנותק המפורסם – אם זה באמת נכון, מדוע הנשים לא התלוננו כבר אז?
פרשיית ולדר הייתה מראה למה שקשור בנושא היחס לפגיעות המיניות בציבור החרדי; היא חילקה את הציבור החרדי לאלו שזועקים לשינוי ומואסים בהשתקה של מה שקשור בכך, ולאלו שהמשיכו להגן על שמו הטוב של ולדר וטענו ל'לשון הרע'.
אכן, השינוי בחברה החרדית במה שנוגע לפגיעות מיניות ולדיווח עליהן החל, אבל יש עוד עבודה.
ואי אפשר לשפוט אותם. בחברה החרדית מה שקשור במין הוא טאבו מוחלט. לא מדברים על זה, בכלל. אם נוסיף על כך את העובדה שהם לא חשופים למדיה – אין להם שום נגישות למידע בנושא, ובתוך כך גם ל-מהן פגיעות מיניות. נצרף למשוואה ערכים כמו עזרה לזולת – ערך שפוגע יכול לנצל בקלות, בתוספת סמכות והיררכיה של מורים ודמויות רוחניות שתמיד יודעות יותר טוב מה צריך לעשות על פי ההלכה – וקיבלנו צלחת פטרי אידיאלית לפגיעות מיניות.
בעודי מראיינת את הרב אריה מונק, מנכ"ל עמותת "בית חם", ילדה בת 5, בת למשפחה שהוא מכיר היטב, נמצאת בחקירת ילדים לאחר שנפגעה בצהריי היום הקודם.
ביום האתמול, הילדה בת ה-5 לא חזרה הביתה מהגן. יש לה מסלול קבוע; בכל יום היא מסיימת את הגן וחוזרת לביתה באוטובוס של 13:10. באותו יום, היא לא חזרה. ההורים ערכו חיפושים, ולבסוף היא נמצאה בקומה השלישית של איזה בית כנסת, יושבת בוכיה. היא סיפרה שכשהיא ירדה מהאוטובוס איש אחד אמר לה לבוא איתו והוא ייתן לה סוכריה. היא הלכה איתו, והוא עשה משהו שהיא לא ידעה להסביר. הוא אמר לה שתישאר שם ועוד מעט הוא ייקח אותה הביתה. היא נותרה שם מבוהלת זמן רב, לא יודעת איך לשוב לביתה.
"זה נורא ואיום! בשעה 13:00 לאור יום ילדה חוזרת מהגן ומותקפת. אין אח ורע לדבר הזה", הרב מונק מזדעק.
רק קצה הקרחון
עמותת "בית חם" בראשות הרב אריה מונק פועלת כבר 25 שנה בתחום בריאות הנפש ונותנת מענה טיפולי ושיקומי, רגיש תרבות, לאלפי מתמודדים ומתמודדות נפש מהמגזר החרדי והדתי.
בנוסף לדאגה לרווחתם ולזכויותיהם של מתמודדי הנפש, מפעילה עמותת "בית חם" שני גופים גדולים לטיפול וליווי נפגעי טראומה מינית מהמגזר – מרכז "בנפשנו", ומרכז "בליבנו".
"אנחנו הכי גדולים בארץ בנושא של שיקום תעסוקתי של בעלי מוגבלויות, ולבית חם יש תכניות פנאי שונות אבל בעיקר – זה מקום שמוכן לראות את כל השקופים, את כל האנשים שפחות מעניינים את החברה ובעיקר את אלה שנפגעו בנפשם וממגזרים שהם מאוד סגורים, מגזרים שבעבר לא הסכימו להכיר בנפגעים כאלה", הוא גאה.
"עשינו מהפך מאוכלוסיה שלא מוכנה להכיר במחלות נפש – לא בדיכאון אחרי לידה ולא בסכיזופרניה, והפכנו אותם לאוכלוסיה שמבינה שמחלת נפש היא מחלה ככל מחלה אחרת, אוכלוסיה שמטפלת ושולחת את הילדים לשיקום בצורה משמעותית ביותר".
הרב מונק בן 49, ואב לעשרה ילדים, ב"ה; 9 ילדים ביולוגיים- 8 בנים ובת אחת, ועוד בת אחת בעלת תסמונת דאון שאימץ לפני 3 שנים, ויש גם 3 נכדים. הוא הגיע לעמותה בעקבות אביו, שהקים מודל משמעותי של תעסוקת נפגעי נפש בקהילה הבריאה. לפני 14 שנה, בעקבות דרישה מהשטח, הרב מונק פתח מרפאות לבריאות הנפש לציבור החרדי והדתי, כשהוא נחוש להילחם בסטיגמה של מחלות נפש.
יום אחד, אחת העובדות הסוציאליות העלתה בפניו נושא שלא מטופל במגזר החרדי – ילדים נפגעי טראומה מינית. "התפלאתי – יש ילדים נפגעי טראומה מינית במגזר החרדי? היא הבהירה לי שבוודאי, ואז הקמנו את 'בליבנו'", הוא מספר, ומסביר את פשר השם: "קראנו לזה 'בליבנו' כי זה באמת בליבנו לקחת ילדים שלא חטא ואיזה שהוא אדם פגע בהם בפגיעה החמורה ביותר שיכולה להיות. זה בליבנו לטפל בהם ולהציל אותם".
ידוע לכם מה ההיקפים של התופעה במגזר?
הרב מונק: "זה ברור שיש תלונות חלקיות כי מה שאנחנו, כל אנשי המקצוע, מעריכים, זה שמדובר בקצה קרחון. הרי מרבית הילדים מאוימים על ידי הפוגע שאם הם יספרו על מה שקרה הוא יהרוג אותם ומהפחד הם לא מספרים כלום, כך שהרבה מאוד פגיעות לא מסופרות אף פעם, וחלקן מסופרות אחרי שנים רבות, כשהאדם בגיל יותר מבוגר ומרגיש יותר בטוח או כשמתפוצצת איזו שהיא פרשה. אבל אין היקף וודאי לזה.
"מה שכן, התופעה לא קיימת יותר במגזר החרדי מאשר בכל מגזר – פדופיליה זו מחלה שנמצאת בכל האוכלוסיות באופן שווה. הדבר היחיד שיכול להשתנות אלו מקומות הפגיעה – ילד דתי ייפגע במקומות כמו בית כנסת, מקווה, מקומות מהסוג הזה, וילד שאינו דתי ייפגע יותר במקומות אחרים – בית ספר, אולי בדרך מבית ספר, ועוד".
היו לחצים מאוד גדולים ואיומים, שלא נתעסק עם פגיעות מיניות בילדים, אבל אנחנו בחרנו לראות את הקורבנות- הילדים, ולא את מי שמנסה להגן על תוקפים
'איימו עלינו שלא נעסוק בפגיעות מיניות'
מרכז ‘בליבנו’ הוקם ע”י עמותת ‘בית חם’ בשנת 2010, כדי להעניק טיפול מקצועי ורגיש לילדים בגילאי 3-18 נפגעי טראומה מינית. מאז שהוקם, העמותה טיפלה ביותר מ-1000 ילדים מבני ברק, אלעד, מודיעין עלית, בית שמש, ביתר עילית, תל אביב, גבעתיים, רמת וגן ועוד. והדרך לא היה קלה.
הרב מונק: "בריאות הנפש זה עניין סטיגמטי ואנשים פוחדים על השם הנפלא של המשפחה שלהם – שחלילה לא יידעו שיש מישהו חולה במשפחה, כדי שזה לא יהרוס את השידוך לילדים. בנושא של טיפול בנפגעי טראומה מינית – זה בכפל כפליים. מעבר לסטיגמה, יש שם המון בעיות של חובת דיווח, של קהילה שהייתה רגילה שהיא פותרת את הבעיות של עצמה לבד. של קושי להאמין שזה קיים.
"כשהתחלנו לעסוק בזה – זה היה מאוד לא פשוט. היו אמירות כמו 'כדאי לך לעזוב את זה, אתה תשלם מחירים יקרים על ההתעסקות בנושא הזה'. היו גם איומים על החיים ופאשקעווילים בכל ירושלים".
למה?
"אם יש בן אדם שחי בקהילה ופגע בילדים – הקהילה, או לפחות חלק מאנשי הקהילה, יכולים להגן על אותו פוגע מתוך צורך להגן על חבר או מתוך חוסר מידע. וגם, באופן כללי אנשים לא אוהבים להתעסק עם הדבר הזה והיו לחצים מאוד גדולים שאנחנו לא נתעסק בזה, אבל בחרנו לראות את הקורבנות- הילדים, ולא את מי שמנסה להגן על תוקפים".
הרב מונק מדגיש – ישנם מקרים של עלילות דם, זה קיים. אבל, במרבית המקרים כשילד מספר שהוא נפגע – מדובר בפגיעה אמיתית. "מדובר בילד שהוא קורבן ובפדופיל שצריך לשבת עד אחרון ימיו בכלא. הסכמנו לשלם מחירים מאוד כבדים בתחילת הדרך בכדי שהקהילה שלנו תהיה נקיה וילדים לא ייפגעו. עשינו המון עבודה קהילתית עם המון רבנים והמון כנסים וב"ה אני יכול להגיד שהיום אני לא מכיר שום רב שמתנגד, ולהפך, מאוד מעודדים אותנו בעניין הזה של לטפל בילדים. כי ילד שנפגע- אם לא נטפל בו – יכול להיות שהוא יסבול מאוד, ויכול להיות, לצערנו, שהוא גם יהפוך לפוגע, ואנחנו חייבים לעצור את העניין הזה".
מה הרב אומר?
הילדים מגיעים לטיפול השבועי במרכז ב"ליבנו" לאחר אישור הרווחה, למגוון סוגי טיפולים, כשבנוסף ההורים מקבלים הדרכה הורית, והתהליך אורך לרוב למעלה משנה, והוא ללא עלות. מעבר להיותם של המטפלים עובדים סוציאליים קליניים או פסיכולוגיים בעלי התמחות בטיפול בטראומה מינית, כולם משויכים למגזר הדתי או החרדי.
"כל המטפלים שלנו הם דתיים וחרדים, כולנו – בתוך עמנו אנחנו יושבים, וזה מגביר את הרגישות התרבותית שלנו", מסבירה חלי בן מאיר, מנהלת מרכז 'בליבנו'.
"אנחנו מכירים את המורכבות של כל הנושא של הפגיעה המינית שהוא נושא מוסתר וצנוע ומקבל מילים משלו ולא מדובר באופן מפורש, כי יש קושי לדבר עליו. ואלו לא דברים שזרים לאף אחד ממטפלי המרכז. יש הרבה רגישות בהתאם לכל משפחה ומשפחה לראות באיזה מונחים ההורים בוחרים להשתמש, ואנחנו מוצאים עם כל משפחה את השיח שבסופו של דבר הוא נכון ומדויק לה ובהתאם לזה משתמשים בו גם עם הילד".
חלי מתארת אפיון נוסף ובולט של פגיעות מיניות בחברה החרדית – עומק הבלבול כאשר הפוגעים הם בעלי סמכות רוחנית: "כמטפלים שהם דתיים וחרדים, אנשים מאמינים, אנחנו מבינים את המורכבות של הפגיעה בתוך החברה הזו. יש בעלי תפקידים מאוד מסוימים שלא היינו חושבים לגלות שיקרו דברים מעולמות הפגיעה המינית גם איתם, וזה יכול להיות לא פשוט ומערער, וזה מערער גם אותנו, אנחנו יכולים להבין את הקושי שעולה מול זה.
"כשהפוגע ממלא תפקיד רוחני יש לזה המון מורכבויות רגשיות מעבר לפגיעה עצמה. זה יכול ליצור הרבה שבר. לפעמים אצל המתבגרים אנחנו יכולים לראות שאלות ושבר אמוני ואנחנו רגישים לזה".
"הטיפול במגזר החרדי חייב להיות מותאם לתרבות, לשפה, ולקודים של הציבור הזה. הרבה מאוד מטופלים אומרים לנו שהם צריכים לשאול את הרב מה הוא אומר, והדעה של הרב זה דבר אינהרנטי בתוך הטיפול", הרב מונק מצטרף. "זה ציבור שמאוד פוחד, עובר הרבה מאוד זמן עד שהוא נותן אמון. במקרה של 'בית חם' יש ב"ה אמון מלא בארגון וזה מאוד מקל על הטיפול".
כמטפלים שהם דתיים וחרדים אנחנו מבינים את המורכבות של הפגיעה בתוך החברה הזו. כשהפוגע ממלא תפקיד רוחני יש לזה המון מורכבויות רגשיות מעבר לפגיעה עצמה, וזה מערער גם אותנו
מלבד הצלקת שיישאו לאורך כל חייהם, הילדים הללו צריכים להמשיך בחייהם כרגיל, וזה מאוד לא פשוט.
חלי: "יש הרבה התמודדויות בהווה שהילדים נדרשים להן – להסתדר בלימודים, להתמודד עם ההתנהלות החברתית ועם המעמד החברתי לאחר האירוע. פעמים רבות יהיו להם בעיות התנהגות בבית הספר, פריצת סמכות וחוסר גבולות מול ההורים, התפרצויות זעם, קושי מול האחים, הרטבה, חוסר ריכוז, פחדים בלילה. יש המון דברים שאנחנו עובדים עליהם בטיפול כדי להביא את הילד לרגיעה כדי שהוא יוכל לחוות איכות חיים טובה".
אם ילד מטופל כשהוא קטן זה חוסך ממנו טראומה כשיגדל?
"הלוואי וזה היה המצב, אבל קשה לטעון דבר כזה באופן גורף. אנחנו עושים את העבודה שהיא של הכאן והעכשיו; אנחנו עוזרים לילד לקחת את מה שהוא עבר ולהתמודד עם זה באופן מיטיב כאן ועכשיו, בכל הרבדים של החיים. לצלוח את משימות החיים. הטיפול מאוד עוזר לילד להבין את מה שקרה בהתאם ליכולות הקוגניטיביות שלו באותו השלב, אבל גם למשאב את עצמו ולהצליח להתמודד עם הסערה הזאת בצורה שהוא יותר מנהל אותה ומצליח לתפקד", חלי משיבה, וממשיכה לפרט:
"ילדים נמצאים ביכולות קוגניטיביות מסוימות מול הטראומה הזאת, ולפעמים כשהם מתבגרים מגיעה הבנה יותר מפותחת וברורה למהות של הפגיעה – שזו הבנה שלא קיימת בגיל הילדי, וכשההבנה הזאת נופלת לפעמים הם יצטרכו לחזור לעוד מספר פגישות ולעבד דברים באופן יותר בוגר. הרבה פעמים זה יכול לקרות בכניסה לגיל ההתבגרות, לחיי הנישואין או כשהם הופכים להורים.
"יש גם את המטופלים שלא מסוגלים בכלל לגעת בשלב הזה בטראומה, והיא מחכה להם לשלב שבו הנפש תהיה בשלה להתמודד עם זה. אבל, לפעמים לא צריך שום דבר והעיבוד שעשינו איתם הספיק והתמיכה של ההורים והמשפחה נותנת להם לעשות את המעברים בצורה טובה והם לא צריכים אותנו בהמשך".
פדופיל הוא צייד
לרב מונק חשוב להזהיר מפני החופש הגדול, אז אפשרויות הפגיעה בילדים מגיעות לשיא.
"צריך לדעת שהפדופילים הם ציידים. הם יודעים בדיוק את מי לצוד ומתי, הם עושים עבודת מודיעין שלמה על הילד שהם רוצים לפגוע בו", הוא פותח.
"הפדופיל, ממש כמו צייד, מכיר את הילד שהוא הולך לפגוע בו כמה חודשים לפני שהוא פוגע בו. הוא מתכנן את זה. הוא יודע, באיזו שעה הוא יורד מהאוטובוס ומה המסלול שלו בדרך הביתה. הוא מתכנן איפה הוא יפגע בו ואיך הוא יברח. הפדופיל גם יודע שהוא לא יתעסק עם משפחה מאוד חזקה כי אם זה לבסוף ייוודע – יטפלו בו, אז הוא הולך לילדים ממשפחות חלשות.
לכן עכשיו, בחופש, חייבים להיזהר בכל מקום – בבריכות שחיה, בחוף הים, ועוד, שהילדים לא ייפגעו. אין ברירה אנחנו נמצאים בדור שבו יש המון פדופילים שעשויים לפגוע בילדים שלנו והחובה שלנו היא לשמור על הילדים, כי בחופשים יש המון פגיעות. צריך לפקוח עין ולהיות עם הילדים ולא לזרוק אותם לאיזה מקום כי אנחנו צריכים לעבוד. כשאתם שולחים ילד תדעו לאן הוא הולך ותגידו לו באיזו שעה הוא אמור לחזור", הוא נחרץ.
הפדופיל, ממש כמו צייד, מכיר את הילד שהוא הולך לפגוע בו כמה חודשים לפני שהוא פוגע בו, ומתכנן את הפגיעה לפרטים
איך אפשר לזהות אם קרה משהו לילד?
הרב מונק: "כל שינוי קיצוני בהתנהגות של ילד הוא סימן – הרטבות, אם ילד מפסיק לאכול או אוכל הרבה מדי, לא מצליח לישון או ישן הרבה מדי, אם הילד מדבר על דברים שהם לא מותאמי גיל מבחינה מינית, או מתעסק הרבה עם עצמו. אם הילד חלילה מפתח מצמוץ או טיקים, אם הילד מספר סיפור מוזר שקשור בחבר שלו או משהו שמעורר אצלנו חשד שהילד נפגע – בוודאי אם רואים סימנים גופניים על ילד – סימני צביטות, חבלות ואדמומיות.
"במקרים כאלו, אנחנו צריכים מאוד בזהירות לנסות להבין מה קורה, ואם יש חשש הכי קטן שמשהו קרה אז צריך להתייעץ עם גורמי מקצוע מה לעשות. אנחנו לא רוצים שהילד יהיה בחקירה שלנו רק כי אנחנו לחוצים. אף פעם אסור לשאול שאלות ישירות, הן מפחידות את הילד והוא ייסגר. צריך לשאול שאלות עקיפות שמתוכן אפשר להבין אם משהו קרה".
"עוד דבר מאוד חשוב, זה ליצור מערכת אמון שילד יודע שכשקורה לו משהו הוא יכול לספר את זה להורים שלו בלי שום חשש", הרב מונק מוסיף. "אם ההורים לא שופטים את הילד, לא מבקרים אותו ולא מטילים ספק ומזלזלים במה שהוא אומר – אם קורה משהו לילד הוא יבוא ויספר לנו".
אם חלילה החשש שהילד אכן נפגע מתממש – כדאי לפנות לייעוץ, למרכז הגנה לילדים ובני נוער, שיודע לתת את המעטפת הרגשית, ובמה שקשור בחקירת ילדים בתיאום עם המשטרה והדרכת ההורים לגבי הפניה למשטרה, וכן יוכלו להפנות אותם לרווחה.
"זה מאוד חשוב, כי הרבה מאוד פעמים הורים עושים שלל של טעויות מחוסר הבנה", הרב מונק טוען. "כשנופלת על ההורים ידיעה כזאת מדובר תמיד על שמיים שנפלו, משהו שהנפש לא יכולה להיות מוכנה אליו אף פעם. זה תמיד הלם וההורים ממש אבודים, ויש דברים שצריכים לדעת להתנהל מולם כשילד נפגע".
דוגמאות להתנהלות הראשונית שיש לעשות – או לא, כשיש חשש שילד נפגע, הן לא להחליף לו בגדים ולא לקלח אותו. חשוב לשמור את הבגדים שהוא לבש בזמן הפגיעה כי אולי יימצא די.אן.איי עליהם. חשוב גם למהר עם הגשת התלונה כדי שהראיות ייאספו כמה שיותר סמוך לאירוע, בגלל שהפדופילים טוענים לפעמים לזיהום חקירה.
היום אתם מרגישים שיש פחות הסתרה ויש יותר תלונות למשטרה במגזר החרדי?
"כן, כי אנחנו מעודדים את ההורים שפונים אלינו להתלונן במשטרה", הרב מונק משיב. "המשפחה צריכה לפנות למשטרה ולמרכזים כאלו לפני הטיפול הרגשי שלנו, כדי לעצור את התופעה.
"הרבה פעמים הורים אומרים לי שהיה להם מאוד קשה עם חקירת המשטרה. זה לא פשוט להכניס ילדה בת 5 לחדר לבד בלי ההורים, עם חוקרת שאתה לא יודע מה היא שואלת אותה, מה היא מלמדת אותה ומה היא אומרת לה, אבל אנחנו מעודדים את זה בכל זאת כי יש לנו עניין שמעבר לזה שהילדים יקבלו טיפול אחרי שיכירו בפגיעה שלהם, שיתפסו את הפדופיל. אם אנחנו לא נהיה בצד של הקורבנות ונעצור את הפדופילים – המצב יהיה גרוע ביותר. וזה התפקיד שלנו".
