מדוע אנחנו מוזהרים כ"כ הרבה פעמים לדאוג לגר?

מעניין לציין שהמצווה המוזכרת יותר פעמים בתורה, איננה אמונה או כשרות או שבת ומועדים, אלא דווקא הדאגה לגר. אנחנו מצֻווים לכבד את הגר, לאהוב אותו, ובוודאי לא להונות אותו ולא ללחוץ עליו, כפי שנאמר פעמים רבות בתורה: "וגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ), "וְגֵר לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט), "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ " (ויקרא יט, לג,לד), "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ולכן אנו מצווים "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר" (דברים י, יח, יט).

למרות שלאחר סיום הליך הגיור הגר הוא כיהודי לכל דבר, התורה מזהירה באופן מיוחד על יחסנו כלפיו ודואגת שנהיה זהירים בכבודו אפילו יותר מאשר בכבודו של יהודי מלידה, וזאת מפני הקשיים שהגר עומד בפניהם. נראה שהסיבה שהתורה מדגישה פעמים רבות את הצורך ליחס מיוחד כלפי הגר היא בגלל הנטייה של האדם להתנהג באופן לא מכבד כלפי השונה, הזר, מי שהוא בן דת אחרת ומי שאינו דומה לנו. לדברי רבי אליעזר הגדול, התורה הזהירה על כך 36 פעמים; "והיו שתיקנוהו ואמרו לו: ארבעים ושש פעמים" (בבא מציעא נט ע"ב(, כך או כך, זהו ריבוי יוצא דופן .

קיימת מחלוקות בחז"ל ובין הפרשנים האם הציווי שלא להונות את הגר, מתייחס בכל מקום לגר תושב (נכרי שגר בארץ ישראל ומקיים רק חלק מהמצוות) או לגר צדק (נכרי שהתגייר), אבל בין כך ובין כך, מדובר על מי ששונה מאתנו ולא גדל באותה מסגרת חינוכית וחברתית שלנו. על פי זה, המשמעות הפשוטה של מצוות אהבת הגר היא לאהוב כל אדם שבא לגור בארץ. כלומר, כאשר יבוא זר ויתגורר עמכם בארצכם – התנהגו אליו בשוויון ובאהבה.

את הביטוי 'גר' במקרא אנו מוצאים במשמעות של אדם זר שבא להתגורר בארץ אחרת. לעומת זאת, בלשון חז"ל לרוב סתם "גר" הוא "גר צדק", כלומר, מי שנכנס לכלל ישראל במילה וטבילה. בעקבות דברי חז"ל מייחס הרמב"ם את איסור הונאת הגר לגר צדק בלבד (ספר המצוות, לא תעשה רנג), וכך מבואר בספר מצוות גדול (לא תעשה קעב, ג) ובספר החינוך (מצווה סג). לדעת אבן עזרא ומפרשים אחרים, הציווי מתייחס לגר תושב שלא עובד ע"ז: "וטעם וגר לא תונה –  הוא גר תושב, כי אין עוזר לו ממשפחה". מצד הסברה, ניתן וצריך להרחיב את האיסור של הונאת הגר גם לצאצאי גרים, עד שהאדם המדובר לא יהיה ידוע כצאצא של גר (ראו גם מנחת חינוך סימנים ס"ד ותל"א). כך או כך, בין אם מדובר על גר תושב או על גר צדק, עם ישראל, שהוא עם של גרים במצרים ובעולם כולו, לא יכול לשנוא גרים אחרים הגרים בקרבו, בין אם מדובר על גרים גיאוגרפים או רוחניים.

מעניין, האיסור של הונאת הגר, מתחלק לשני חלקים. יש איסור במעשה ויש איסור בדיבור. כפי שנאמר במדרש הלכה: "לא תוננו – בדברים (בדיבור), ולא תלחצנו – בממון" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים). שני האיסורים כלפי הגר הם, "תונֶה" ו"תלחץ", הונאה ולחיצה, הונאה היא הונאת דברים, התעללות מילולית, ואילו לחיצה היא עוול כלכלי. התורה מצווה גם על אונאת הגר אפילו בדרך הדיבור, כלומר שעלינו לשקול במאזניים כל מילה שאנו אומרים לגרים, כך מלמדים אותנו חז"ל: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו" (בבא מציעא נ"ט, ע"ב).

הונאת הגר, איננה נושא מוסרי או השקפתי בלבד. הפוסקים ציינו אותו כהלכה מפורשת. הרמב"ם מקדיש שתי הלכות כדי להסביר את האיסורים שיש בהונאת הגר ואף מרחיב את דבריו בדוגמאות: "כשם שהוניה במקח וממכר, כך הוניה בדברים–שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו' …זו הונית דברים.  כיצד:  היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבוא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה" (הלכות מכירה פי"ד, הלכה י"א, י"ב). גם בשולחן ערוך  נפסק: "צריך ליזהר ביותר באונאת הגר, בין בגופו בין בממונו, לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות" (חושן משפט, סימן רכ"ח, ס"ב). המחבר מדגיש דווקא במצווה זו שצריך להיזהר ביותר בקיומה ובאונאת הגר.

כיום, במדינת ישראל ובקהילות ישראל מסביב לעולם, המצווה החשובה של לכבד ולקרב את הגרים מקבלת משנה תוקף. ציבורים רבים במדינת ישראל נמצאים בקטגוריה של גרים וחלשים; העולים למדינת ישראל מתפוצות שונות בעולם ומשאירים את ביתם ומשפחתם כדי לחיות בבית הלאום היהודי, קבוצות של נדחי ישראל הבאים מתרבויות שונות והם בעלי צבע עור אחר כגון עולי אתיופיה ובני מנשה, אנשים שהם זרע ישראל והם זכאי חוק השבות מצד האב ואינם יהודים כהלכה, גרים שעברו תהליך גיור במדינות מולדתם או במדינת ישראל ואחרים. כיום מצות גר לא תלחץ ולא תוננו מתייחסת לרצף הציבורים האלו והיא צריכה לעמוד על שולחן מלאכים בחברה הישראלית והיהודית.

(תרומה תשפ"ג)