הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)
כתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב ה"יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'" – על כן מצאנו לנכון ליחד בענייני הפורים חלק נכבד למצות מתנות לאביונים ולהעמיק בעניין הצדקה, כפי שהגה הראי"ה בכמה מכתביו.
על העוני אנו מביטים משני צדדים, מצד העני המקבל ומצד החברה הנותנת. לגבי העני העוני הוא רע ומר, "כל המצפה על שולחן אחרים עולם חשך בעדו, וחייו אינם חיים" (ביצה לב ב). על כן אמרו: "עני חשוב כמת" (עיין נדרים סד ב). אבל שונה הוא העוני משאר פגעי האדם כמו מות, חולי, יסורין, תשישות, עצבות וכדומה, שהם חסרונות באדם עצמו, ואילו העוני הוא חסרון במצבו הכלכלי של האדם, ואעפ"י שהוא לכאורה חסרון חיצוני בלבד, ראו חכמינו בעוני מפגע שאין קשה ממנו: "אין לך מדה קשה כעניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאילו דבוקין בו כל היסורין שבעולם, וכאילו באו עליו כל הקללות שבמשנה־תורה, ואמרו רבותינו: אילו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת מכולן" (שמו"ר פל"א יד). ואמרו: "דקדוקי עניות הוא אחד משלושה דברים המעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו" (עירובין מא ב).
כל זאת מצד העני, אבל איך צריכה החברה להסתכל על העוני?
כמה סיבות לעוני. יש עוני שהוא כעונש על חטא, "נותן לרשע רע כרשעתו", אבל גם אז אל לנותן הצדקה להסתכל על העני מלמעלה למטה, כמי שמטיב משלו לזולתו ונותן לו מתנת חינם, אדרבא, על כך אמרו במשנה: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". ופירש זאת רבינו יונה: "כי ממון האדם פיקדון הוא בידו משל הקב"ה, אלא שיש יתרון בו על שאר הפקדונות, שיכול לקחת ממנו די צרכיו והשאר יתנהו, באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר ציוהו, ויש לשמוח הרבה מאשר יכול ליהנות מן הפיקדון די צרכיו וכי יעשה רצון בעליו מן הנשאר".
אבל ישנם עניים שאינם אשמים במצבם, שהעוני אינו עונש על חטאם, אלא אדרבא, בסבלם הם ממלאים תפקיד לטובת החברה כולה, כמו שאמרו: "יש לבעל דין להשיבך ולומר לך: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמור לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גהינם" (ב"ב י א). ובמדרש אמרו: "יותר ממה שבעל־הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל־הבית, שנאמר: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז' – 'עשה עמדי' לא כתוב כאן אלא 'עשיתי עמו'" (ויק"ר לד). ובתנחומא (משפטים ט): "אמר דוד: ריבון העולמים: 'ישב עולמך' – תיישב עולמך בשווה, (תיצור שוויון בין) העניים והעשירים, א"ל הקב"ה: אם אעשה עולמי שווה ויהיו כולם עשירים או עניים, מי יוכל לעשות חסד?". בדרך הזו מבאר הראי"ה את הדרך שעל החברה להסתכל על העוני ונתינת מתנות העניים, לא כחסד וחנינה, אלא כחובה משפטית של גמול על הטובה שהעני עושה לחברה.
"מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִיחַ אֶת הָעֲנִיִים לִלְקוֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִיחַ אֶת אֶחָד, וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵעַ אֶת אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי זֶה גוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִים, עַל זֶה נֶאֲמַר: 'אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים'" (פאה פ"ה מ"ו).
בהבדל ממצות הצדקה בה העשיר נותן לעני, הרי במצות 'פאה' התורה מצוה את בעל השדה לעזוב את הפאה לפני העניים והם ילקטו אותה כאדם המלקט את שלו מתוך שדהו. בדרך הזו באה התורה להורות לנו שהנתינה לעניים היא חוק ומשפט מחייב, שְׁמָה שקצבה להם התורה הוא ממש חלקם ואינה נדיבות יתירה והכמרת רחמים מצד הנותן. ההוראה הזו באה להוציא מלב בני האדם את הטעות שהתאזרחה בלב הבריות הרואים את העניות כאילו היא תופעה שכולה רעה, חסרון מוחלט שאין עמו טוב כל שהוא, שהעניים כאילו אינם תורמים מאומה לטובת החברה אלא רק נהנים ממנה ומפני זה אין עלינו כל חוב משפטי לפרנסם או לסייע להם, וכל מתנות העניים אינן אלא רק מצד החסד והנדיבות. להוציא מדעה מוטעית זו נתנה התורה לעניים את הזכות ללקוט בעצמם את הפאה מבלי מעורבותו של בעל השדה, ולא זו בלבד, אלא שאם הוא מלקט ונותן לעניים יש עליו דין גזלן.
(תצוה זכור תשפ"ג)
