לקחת את העבודה איתך

הפרשה מסתיימת בציווי על עשיית מזבח הקטורת וכן על אופן השימוש בו ע"י אהרן: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל' ז'-ח').

הפסוקים מראים חיבור בין הקטרת הקטורת להדלקת הנרות. חיבור זה מזכיר את ההבדלה בה אנו מברכים על הנר, על הבשמים ומחברים ביניהם למצווה אחת. במדרש תנחומא (תצווה, ט"ו) מסבירים כי השילוב בין שמן הנרות לבין קטורת הסמים גורם לשמחת הלב ובהמשך המדרש נאמר כי השמן מסמל את הכהן הגדול ואילו הקטורת מסמלת את עם ישראל. השמן אינו מתערבב במים, כמו הכהן שמובדל מעם ישראל ומבידול הזה יוצא אור. עם ישראל הוא כמו הקטורת, הריח המיוחד מגיע רק כאשר כולם יחד. כאשר הריח והאור באים ביחד, תפילתם עולה למעלה.

כשמגיע הכהן הגדול בבוקר לעבודתו במקדש, מדליק את המנורה ומקטיר את הקטורת, הדבר מזכיר לו ולאחיו הכהנים את השליחות בה הם נמצאים. הפעולות שנעשות במקדש במהלך היום מאוד טכניות ובתוך העבודה קל לשכוח את המהות והמטרה. כאשר אור הנרות  מאיר עליהם, הם זוכרים את מקומם בתוך העם והריח שנכנס לאפם מזכיר להם עבור מי הם עושים את העבודה.

אם כך, מדוע חוזרים על הקטרת הקטורת והדלקת הנרות שוב בין הערביים לקראת סיום יום העבודה? מה תפקיד הפעם השנייה?

להיות כהן זו שליחות שממשיכה גם כשהוא פושט את מדיו וחוזר לאוהלו. ניתן לראות זאת במקצועות נוספים, למשל רופא שנקלע לסיטואציה שמצריכה התערבות רפואית, שוטר בחופשה שנקלע לזירת פשע או מורה שפוגש תלמידים בחופשה. המקצוע אותו אנו מייצגים הולך איתנו גם אחרי שעות העבודה. בעיניי, הדלקת הנרות והקטורת בסוף היום באות להזכיר לכוהנים שהשליחות ממשיכה איתם גם הביתה.

מנהלים רבים מצפים מהעובד לשמור על קוד ההתנהגות והערכים של הארגון גם כשהוא אינו בעבודה, כאשר הוא מזדהה כעובד הארגון במקומות שונים או במעורבות שלו ברשתות החברתיות. אם נגדיר לעובדים כי הקוד האתי המצופה מהם בעבודה ממשיך איתם גם בבית, נוכל לצפות להתנגדות. כדי שהערכים יהיו חלק אינטגרלי מהעובד, עליו להיות מזוהה מאוד עם המקצוע או עם מקום העבודה. לשם כך אותם ערכים צריכים לבוא כמו אור המנורה וכמו ריח הקטורת. הם צריכים להיות נעימים, להתחבר לעובד בצורה פנימית ולא רק חיצונית. כשזה יקרה, לא צריך להגיד לעובד להתנהג כראוי גם בחוץ, זה יהיה לו מובן מאליו.

(תצוה זכור תשפ"ג)