הרב יגאל גרוס
החתם סופר הסביר, שלמרות שבדרך כלל צדיקים לא שוחטים אחד את השני, אצל רבה בעקבות השתייה היה זה אפשרי
האם מצווה להשתכר בפורים? הגמרא במסכת מגילה (ז ע"ב) מביאה את דבריו של רבא הפוסק, 'שמחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. מיד לאחר דברי רבא, הגמרא מביאה סיפור על רבי זירא ורבה שחגגו ביחד את סעודת פורים – סעודה שנגמרה ברצח של רבי זירא על ידי רבה.
כפי שממשיכה הגמרא ומספרת, לאחר הרצח, החזיר רבה בתפילתו את רבי זירא לחיים. בפורים הבא, שוב הזמין רבה את רבי זירא לסעודה, אך הפעם הוא סירב, מכיוון שלא כל שעה ושעה מתרחש נס, ואם רבה ישחט אותו עוד פעם, לא בטוח שהפעם יצליח להחזיר אותו לחיים.
ביאור המאורע
האם רבה באמת רצח את רבי זירא לאחר ששתה? מצינו באחרונים כמה פרשנויות:
א. מפשט דברי הגמרא משמע, שהוא אכן רצח אותו וכך עולה מדברי החתם סופר (או"ח א, קפה). החתם סופר הסביר, שלמרות שבדרך כלל צדיקים לא שוחטים אחד את השני, אצל רבה בעקבות השתייה היה זה אפשרי, מכיוון שרבה נולד במזל מאדים, וכפי שאומרת הגמרא במסכת שבת (קנו ע"א) – אנשים הנולדים במזל מאדים מועדים לשפוך דמים.
ב. המהרש"א (שם) סירב לקבל את פרשנות החתם סופר, משום כך טען שרבי זירא רק חלה מאוד בעקבות כך שרבה גרם לו לשתות כל כך הרבה יין, עד שכמעט ניזוק ומת מרוב שתיה, ורבה התפלל עליו שיתרפא.
ג. הרבי מליובאוויטש (פורים תשמ"ד) הלך לכיוון שונה בביאור על דרך הסוד, ולשיטתו 'יין' הכוונה לסודות התורה. רבה גילה לרבי זירא דברים נעלים כל כך, שגרמו לנשמתו להתנתק מהגוף. כאשר רבי זירא נטה למות, זה לא היה בגלל שתיית יין גשמי, אלא מרוב שתייה רוחנית, בגלל גילוי רב מדי של 'יין התורה', הגיע רבי זירא 'לכלות הנפש' – דרגה בה מתנתקת הנשמה מהגוף.
כאשר רבה הזמין אותו שוב בשנה הבאה לחגוג ביחד, כוונתו הייתה לפעול בו שוב את אותו העילוי הרוחני. על כך השיב לו רבי זירא, "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", הוא אמנם רצה להתעלות לדרגה של 'כלות הנפש', אבל מכיוון שתכלית בריאת האדם היא לעבוד את ה' כנשמה בגוף, חשש רבי זירא שאחרי שהוא יגיע 'לכלות הנפש', הנשמה שלו לא תרצה לרדת חזרה ולהתלבש בגוף, ואולי בפעם הזאת רבה לא יצליח לחולל נס ולהחזיר אותה חזרה.
מחלוקת הראשונים
מה היחס בין דברי רבא שפוסק שצריך להשתכר לבין סיפור הרצח? נאמרו מספר שיטות בראשונים שנגעו בצד ההלכתי של המאורע:
א. רבינו אפרים (ר"ן ג ע"ב) והמאירי (ד"ה חייב) פירשו, שהגמרא מביאה את סיפור הרצח לאחר המימרא של רבא, כדי להורות שאין הלכה כמותו, כי השתייה והשכרות עלולים להביא לדברים שליליים. משום כך לשיטתם לא רק שאין חובה להשתכר בפורים, אלא אפילו יש בכך מעין איסור.
ב. האבודרהם (הל' פורים) ובעקבותיו הרמ"א והב"ח (סי' תרצה) כתבו, שהסיפור בא לשלול את דעת רבא עד דלא ידע, אבל לא באופן גורף כמו שסבר המאירי, אלא ללמד שצריך לשתות בפורים שתייה ממוצעת, דהיינו שתייה בה האדם מבולבל, אך לא מאבד את שיקול דעתו.
ג. הרי"ף (ג ע"ב) והרא"ש (א, ח) פסקו להלכה כדעת רבא, שצריך להשתכר עד דלא ידע, והשמיטו את הסיפור על רבה ורבי זירא, וכך פסק גם השולחן ערוך (שם). עם זאת כפי שכתב החיי אדם, בפשטות גם הם מודים שאדם שמשתכר ומחמת כך עלול לפגוע באנשים וכדומה, אסור לו להשתכר.
ביאור הרי"ף
מדוע פסק הרי"ף כרבא, למרות שמשמע מסיפור הרצח שלא כך?
א. הפרי חדש (תרצה, ב) ביאר, שאדרבה, מהסיפור משמע שהלכה כרבא. ראשית, הרי רבה הזמין את רבי זירא לשתות שוב, משמע שלא ראה פגם במה שהיה. שנית, למרות שרבי זירא סירב לשתות שוב עם רבא, הוא נימק זאת בכך שלא כל שעה ושעה מתרחש נס, ולא בכך שאסור לשתות יותר מדיי.
ב. החתם סופר (שם) כתב ליישב, על פי שיטתו שראינו לעיל. כאמור הוא טען, שרבה רצח את רבי זירא כי היה ממזל מאדים, משום כך רק אנשים שמזלם מזל מאדים אסורים בשתייה בפורים, אבל רוב העולם שלא נולד במזל זה, יכול לשתות בפורים ללא חשש.
(תצוה – זכור תשפ"ג)
