גולת הכותרת של השראת השכינה

ארבע וחצי פרשיות מקדישה התורה להקמת המשכן, והיא יורדת בהן לפרטי פרטים, לא רק בציווי אלא גם בעשייה. וכל המאמץ הגדול הזה הוא כדי להכשיר את השראת השכינה בישראל ככתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" [שמות כה כב], וכן "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" [שם כט  מג]. ואכן, ההבטחה האלוקית להשראת השכינה למשה ולישראל נתקיימה עם סיום הקמת המשכן ככתוב: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" [שם מ לד]. השראת השכינה הזו היתה סגירת מעגל, שאחרי חטא אדם הראשון ושאר חטאי האנושות נסתלקה השכינה מעולמנו התחתון עד אל הרקיע השביעי, ורק אחר מאמץ של האבות עד משה הצליחו להחזירו שנית לארץ, כמו שמובא במדרש [ב"ר פר' יט]: "עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לג', דור המבול לד', דור הפלגה לה', סדומיים לו', ומצרים בימי אברהם לז', וכנגדן עמדו ז' צדיקים, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, לוי קהת עמרם משה, עמד אברהם והורידה לו', עמד יצחק והורידה מן ו' לה', עמד יעקב והורידה מן הה' לד', עמד לוי והורידה מן הד' לג', עמד קהת והורידה מן הג' לב', עמד עמרם והורידה מן הב' לא', עמד משה והורידה מלמעלה למטה". אלא שאז לא חזרה השכינה לשכון בכל עולמנו התחתון אלא רק למתחם המצומצם של המשכן, בעוד שבשאר המציאות העולמית לא חל כל שינוי.

בספרו "סוד הייחוד והיחד" רואה הרב סולוביצ'יק באירוע הזה של השראת השכינה בארץ את גולת הכותרת של ההלכה, כמו שכתב שם: "תפקידו של האדם הוא להוריד את השכינה לעולם התחתון, לעמק הבכא… זהו רצונו של הקב"ה שהשכינה תצמצם עצמה בתחום המציאות המוחשית [עמ' 98]… העולם נברא ברצונו של הקב"ה הרוצה לצמצם את שכינתו בתוכו [99]… האידיאל של איש ההלכה הוא שהשכינה תשרה כאן בעולם הזה, 'ונועדתי אתך מעל הכפורת'  – כתוב זה מייצג את גולת הכותרת של ההלכה [100]… מפני החטא נסתלקה השכינה למעלה, ובחיר המין האנושי משה רבנו הורידה מטה [101]". אמנם הרב סולוביצ'יק אינו מצמצם את אידיאל השראת השכינה לבית הכנסת בלבד, אלא כותב שם שההלכה רוצה לראות את השראת השכינה בכל החיים היום־יומיים שבהם מתקיימת הריאליזציה של ההלכה. אבל גם אחרי ההרחבה הזו, עדיין לפי הרב סולוביצ'יק, הורדת השכינה לארץ מוצאת את מקומה בסופו של דבר במעגל המצומצם של המציאות שאנחנו בקיום המצוות נותנים לה לשרות בו.

גם הראי"ה קוק בכתביו עוסק בהשראת השכינה. בספרו 'אורות הקודש' (עמ' שיא) כותב: "כשיוצאים מעולם הקודש אל החול או להיפך בלא הדרגה מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף (היוצא) מאפילה לאורה ומחמה לצל" – על כן הוא מציע – "לסדר את היציאה בהדרגה, מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, עד שבאים אל התוכן של החול". בדבריו אלו מתייחס הראי"ה להורדת השכינה מהקודש העליון לארץ, הורדת הקודש (השכינה) העליון אל הארץ "זוהי מדת כל אדם". כלומר, כל אדם יכול לבצע אותה, אבל היא אינה השיא של השלמות הרוחנית, כי יש "עוד מדרגה יותר עליונה והיא הרמת כל החול כולו אל הקודש – זאת היא מדת המעולים שבצדיקים והמידה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב". לראיה לכך הוא משתמש בכתוב בזכריה [יד כ]: "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קודש לה'", שממנו משמע שאפילו "מצלות הסוס" המסמל את הארציות בהתגלותה החומרית ביותר, גם היא תתרומם אל הקודש.

לכאורה יש כאן שתי שיטות: האחת "גולת הכותרת" של הרב סולוביצ'יק שהיא בהורדת השכינה לארץ ולפי הראי"ה "גולת הכותרת" היא בהעלאת החול אל הקודש. אך באמת אין כאן מחלוקת, כל אחד מהם מדבר על מקומו. כי ישראל במדבר ולעניין זה הוא הדין לחוצה לארץ  הכולל גם את ארה"ב, (המקום שאליו כתב הרב סולוביצ'יק את דבריו), שם המקסימום שהיהודי יכול להגיע אליו בעבודת ה' שלו הוא הורדת השכינה לארץ, וזאת כאשר מכינים לשכינה מקום ראוי בארץ לשכון בו, לפי ש"שכינתא לא שריא באתר פגים" [השכינה אינה שורה במקום פגום]. מה שאין כן ארץ ישראל, המקום שהראי"ה חי בה, שייחודה וסגולתה היא לא רק להוריד את הקודש אל החול אלא לרומם את כל החול אל הקודש, ורק ארץ ישראל היא המסוגלת לקדש את המציאות הארצית ולהביאה לעתיד לבא אל מצבה שהייתה קודם חטא אדם הראשון, כשהשכינה שרתה בכל עולמנו התחתון, כמו שמובא במדרש הגדול, [שמות מ לד]: "אתה מוצא עיקר שכינה (בבריאת העולם) בתחתונים היתה, וכיון שחטא אדם הראשון נסתלקה".

את סגירת המעגל הזה של המציאות אל ימיה מקדם יוכל עם ישראל להגשים רק כאשר יחיה חיים מעשיים בקדושה בארץ ישראל, והשלמות הזו תהיה לא רק על ידי הורדת השכינה לארץ, אלא גם על ידי העלאת המציאות התחתונה שלנו אל השכינה.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)