הרב יגאל גרוס 
בפרשת פקודי כותבת התורה שיש לעשות מעיל שכולו תכלת: "וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת". בעקבות כך נעסוק השבוע בדיני התכלת בציצית, ובמחלוקת האם בזמן הזה יש חיוב לשים חוט תכלת.
הפסקת התכלת
למרות שמדובר במצווה מדאורייתא, למעשה במהלך הדורות נפסק קיום מצוות התכלת. מדוע הופסק? יש שכתבו, שבעקבות גלות עם ישראל מארצו והריחוק מים התיכון, הופסק השימוש בתכלת, ובאופן טבעי נשכחה המסורת. הרב הרצוג, שכתב עבודת דוקטורט על חידוש התכלת טען, שבעקבות גזירות על עשיית התכלת, התמעט השימוש בו עד שנשכח.
שיטת האדמו"ר מראדזין
במשך שנים רבות לא נעשו מאמצים למציאת התכלת מחדש, ככל הנראה בגלל סיבות טכניות, ריחוק מהים, חוסר אמצעים כלכלים וכדומה. הראשון שהתחיל להתייחס לעניין זה ברצינות ולחקור את הנושא, הוא האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון חנוך ליינר שפרסם מספר ספרים בתחום, ועשה עבודת מחקר מקיפה.
הוא נסע למוזיאון התת ימי הנמצא באיטליה, שם נמצאים מינים רבים של דגי הים ובחן האם יש חילזון העונה לסימנים שנתנו חז"ל. לאחר יגיעה רבה, הגיע למסקנה שהחילזון אליו מתכוונים חז"ל, הוא דג הנקרא דג הדיו, או בשמו האחר דיונון הרוקחים – דג שכאשר מרגיש סכנה, פולט זרם של דיו על מנת לבלבל את התוקף ולברוח.
על השאלה כיצד חילזון זה עונה על הדרישה שבמדרש והרי אין לו קונכייה, השיב שאין כוונת חז"ל שצריך ממש קונכיה, והקליפה החיצונית הצמודה לחילזון עונה על דרישה זו. על השאלה שאותו ייצור ימי לא נקרא חילזון, אלא דג השיב שחז"ל הוסיפו גם "דומה לדג", וזו כוונתם שאין מדובר בחילזון ממש.
במענה לשאלה, כיצד ייתכן שזה החילזון המתאים והרי חז"ל כתבו שהחילזון עולה רק פעם בשבעים שנה, השיב שהרמב"ם לא הביא סימן זה. כמו כן, אין הכוונה בדווקא שבעים שנה (וכפי שחרוב מוציא פירות לפני שעוברים שבעים שנה), וכן בזכות הסירות, רשתות הענק והאמצעים הטכניים שהתפתחו, ניתן למצוא אותו בתדירות גבוהה יותר.
ארגמון קהה קוצים
בעקבות זיהויו של האדמו"ר מרדאזין, נוהגים חסידיו (וחלק מחסידי ברסלב) ללבוש פתיל תכלת העשוי מדג הדיו. אמנם, בגלל הקושיות על דבריו חלק מהפרשנים סברו שלא מדובר בדג הדיו, אלא בחילזון 'ארגמון קהה קוצים'. הוא אמנם זוהה כדג שממנו הכינו את התכלת כבר כמאה חמישים שנה בקרב החוקרים, אך הביסוס בעולם התורני נעשה רק לאחרונה.
מעבר לכך שאותו חילזון נמצא גם בים וגם ביבשה וכדרישת הגמרא בסנהדרין, בארגמון יש קונכיה והוא ממש חילזון ואין צורך להדחק להסבריו של האדמו"ר מראדזין שראינו לעיל. עוד הוסיפו ראיות לחיזוק שיטה זו ממספר צדדים:
א. ראיות היסטוריות וארכאולוגיות: בספרים מהעת העתיקה מוזכר שעמים רבים היו משתמשים בחילזון התכלת, שהיה נחשב לצבע יקר וטוב. בעקבות כך, מדענים מאותה תקופה תיארו את גודלו, צבעו, מזונו וכדומה – תיאורים אלו מקבילים לארגמון. כמו כן, במקומות רבים לאורך החוף נמצאו מצבורים של קונכיות ארגמון, עובדה המחזקת את השימוש בצבע זה.
ב. השוואה לקלא אילן: לעיל ראינו, שהגמרא כותבת שצבעו של קלא אילן דומה מאוד לצבע התכלת, וההבדל ביניהם הוא שצבע קלא האילן אינו עמיד. הערוך (ערך קלא אילן) מזהה את הקלא אילן עם צמח 'האינדיגו', ממנו אפשר להפיק צבע תכלת. כאשר משווים בין הצבע היוצא מהארגמון לצבע היוצא מאינדיגו – הצבעים זהים לגמרי, וזה מחזק את הזיהוי של הארגמון.
דעת האוסרים
בעקבות הראיות שהובאו לעיל, רבים מהעוסקים בתכלת אכן מניחים תכלת בציצית. יחד עם זה לא מעט רבנים וביניהם הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר) שעסק בנושא, בחרו לא להטיל פתיל תכלת בגלל מספר סיבות. ראשית, הבינו שכוונת הגמרא שהחילזון עולה פעם בשבעים היא כפשוטה, והחילזון הנמצא עולה יותר. שנית, דמו של החילזון הנמצא שקוף ולא שחור כדרישת הרמב"ם.
סיבה שלישית, רבים כתבו וביניהם גם הרבי מלובביץ', שמכיוון שכתוב בפרי עץ חיים (שער ציצית פרק ד') להאר"י הקדוש, שצבע התכלת שייך לגאולה, ובזמן הזה זו עדיין לא הגיעה לכן אין לנו תכלת. סיבה רביעית כללית, היא שכדי לזהות את החילזון צריך הרבה פרטים והתאמות, ודבר זה קשה להבחנה ללא מסורת ברורה.
(ויקהל פקודי תשפ"ג)
