אותיות מלאות חיים

על הפסוק הפותח את פרשתנו: "וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר", כותב רש"י על אתר: "ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד) ויקר א-להים אל בלעם".

כמנהג הישן והטוב של הדרשנים, אני שואל:

א.  הכיצד נלמדת ענוותנותו המופלגת של משה רבנו דווקא מאות אלף קטנה?

ב.  כיצד זה מעיד על ענוותנותו של משה והלא האלף הקטנה כתובה במילת הפועל ויקרא המיוחסת לקב"ה ולא למשה?

ג. האם משה רבנו היה פעיל בכתיבת האות הקטנה? אם כן כיצד?

ד. מדוע דווקא כאן ולא בהזדמנויות נוספות בהם נקרא משה לשכינה? כגון: "וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־ה' עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן" (שמות כד, טז)?

ה. מה פרוש- "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה", בפועל לא מצאנו שקריאה קדמה לפני הצוויים: וידבר השם, ויאמר השם או ויצווה השם? למה אם כן התכוון רש"י?

ו. כיצד אנו יודעים כי קריאת המלאכים- " וקרא זה אל זה", היא לשון חיבה? מה בכלל המשמעות של

" וקרא זה אל זה"?

כידוע, חלקו רבותינו באשר לדרך בה ניתנה תורה: "א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנא': אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי; ר"ש בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזאת" (בבלי, גיטין ס ,א).

בשיטת רבי יוחנן, התורה הינה אוסף של נבואות שנאמרו למשה, שרובן ככולן מתחילות בלשונות פנייה  הכוללים את הפעלים: אמירה, דיבור וצווי. משה גנז נבואות אלו כל אחת בשעתה באוהלו עד שחיברן (הדביקן בלשון התלמוד) סמוך למותו, למה שאנו מכנים בעקבות התלמוד 'חמשה חומשי תורה': "וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֘ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית ה' וְאֶל־כָּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל" (דברים לא, ט). תוכן הנבואה, ניסוחה ומקומה בתורה שבכתב, נקבע ונחתם בסופו של דבר על ידי הקב"ה. סדר הכתיבה אינו חופף את סדר ההתנבאות, ומכאן ש"אין מוקדם ומאוחר לתורה".

לפסוק הפותח את פרשתנו ייחודיות כפולה: הקונטקסט והניסוח. משה לא היה יכול לבא אל אהל מועד, אל המקום אשר שם האלוקים אלא רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר לו (שמות כה, כב)- "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת". מעשה המשכן הסתיים, כבוד השם שוכן באוהל, ומשה לא מעז מעצמו להיכנס אל הקודש עד לקריאת הזימון. מבחינה זו יש דמיון ל- "וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד ה' עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן". אלא שפסוקנו מיוחד בכך שיש בו הפרדה מפורשת בין הזימון לדיבור. יש בו גם זימון (ויקרא) וגם דיבור (וידבר). מכאן למד המדרש (ספרא ויקרא – דבורא דנדבה, א,א) בניין אב לכל הדיבורים, האמירות, והציויים שבתורה, וזהו המקור לדברי רש"י הנ"ל.

הדיבור באמצעות האותיות מהווה את הביטוי החיצוני של הרצון, כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות א,ז)- "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה". המילה ויקרא מבטאת את רצון הא-ל בזימונו של משה, זימון המהווה בעצמו, טרם הדיבור שיבוא בעקבותיו, הצהרה בלתי נתפסת. רצון של הא-ל הטרנסצדנטלי, האין סופי, המופשט, לזמן ילוד אשה. בלשון הרב קוק זצ"ל, זהו מפגש בין אותיות פעולתו של הא-ל (=ויקרא) לבין אותיותיו של משה. משה רבנו, מגודל צניעותו וענוותנותו, מקטין את האות א' של ויקרא, כדי להקטין את עוצמת המשמעות של זימון מסוג זה. הוא אינו מתחבר בזימון אלא לאלף הקטנה המרכיבה את אותיותיה של מילת הזימון.

קריאה זו, המבטאת את חיבתו של הא-ל למשה, מנוסחת באופן ייחודי רק בפסוקנו, ברם היא גם מבטאת את קריאת השרפים ששרו את מילות הקדושה פה אחד- "וקרא זה אל זה". אופן הקריאה של השרפים התבטאה באמירת הלל במקהלה על ידי כת אחת וכהד חוזר על ידי כת שניה. הקריאה השמיימית ביטאה אמת תיאולוגית עצומה שלפיה הקב"ה הוא ההתגלמות המוחלטת של הקדושה ובשל כך גם המקור לקדושה בעולמנו. נשגבותו, נבדלותו, נוראותו, והיותו נבדל מכל גשמיות מוקרא זה אל זה תוך תיאום מלאכי נפלא.

hazutg@gmail.com

(ויקרא תשפ"ג)