"יש בקרבנות סוד נעלם"

הרב בנימין זאב מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"

הקדמה ארוכה מתוארת בפתיחת פרשת ויקרא בהגדרת ה"שיחה" בין הקדוש ברוך הוא למשה – בעניין ציווי הקרבנות. "ויקרא אל משה", "וידבר", "דבר אל בני ישראל" "ואמרת אליהם". מדוע כל ההקדמות הללו? מה נשתנה עניין זה מעבר לפרשיות האחרות שכרגיל מצוין בהם רק "וידבר ה' אל משה לאמור"?
יתכן וההסבר הוא כי עניין הקרבנות הוא עניין מוקשה ותמוה וכבר התחבטו בו גדולי העולם: מדוע ציווה ה' לעובדו באופן כזה של שחיטת בהמות והקרבתם לו? האם הדבר מוסרי? מה עם עניין צער בעלי החיים? כפי שנראה מיד ישנם הסברים שונים ואף מנוגדים לעניין זה. יתכן איפוא כי לכך רמזה התורה בכל הצורות הללו "ויקרא", "וידבר", "דבר אל בני ישראל" – "ואמרת אליהם" – יש לקרב אל השכל עניין זה איש לפי שכלו, איש לפי הבנתו כדי שכל אחד יוכל לקבל כפי דרכו את עניין הקרבנות.
כאמור, העסיקה שאלת ההסבר העומד מאחרי עניין הקרבת הקורבנות את גדולי ישראל
לשון הרמב"ם : "אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום – ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (מורה נבוכים ח"ג, לב). "היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והפרושים (כהני הדת) היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם" (שם).
לכן מסיק הרמב"ם: "לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם – לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו יתברך. "ועשו לי מקדש", "מזבח אדמה תעשה לי", "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' " (שם). כלומר לדעת הרמב"ם, עניין הקרבנות הוא לא לכתחילה אלא כתוצאה מההכרח של "טבע האדם".
הרמב"ן יוצא בחריפות נגד הסברו של הרמב"ם: "והנה הם דברי הבאי, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות העבודה זרה מדעת השוטים" (רמב"ן ויקרא א, ט). אפשר אולי גם להוסיף תמיהה על דברי הרמב"ם. אם אכן כל ענין הקרבנות רק "להוציא מליבן של רשעים" – מדוע היום אנו כה מתפללים לבנין בית המקדש? ברור שבימינו היה עניין הקרבת הקרבנות מתקבל בקושי רב ע"י הציבור המודרני?
לפיכך הרמב"ן עצמו מבאר שני ביאורים שונים בעניין הקרבנות וזה לשונו: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו… ואלה דברים מתקבלים ומושכים את הלב כדברי אגדה ". הביאור השני על דרך הנסתר "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם"
גם בעל הכוזרי, רבי יהודה הלוי מצטרף לטעם האחרון של הרמב"ן : "אמר הכוזרי: ועתה אבקש ממך כי תבינני. כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו!" (מאמר שני אות כה). לכן: "ונעלה מזה אומר אני. תורת האלהים היא, ומי שקיבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם והחוקר". במילים אחרות, ראוי יותר לקבל את הענין כדבר נעלה מהבנתנו. גם מפרשים אחרים (ספר החינוך למשל) הביאו הסברי שונים נוספים לעניין זה.
הנה כי כן רבו הפירושים והדרכים כדי להבין (או אף לקבל ללא הבנה) את עניין הקרבנות. לכן, אפשר שלכך קדמו לציווי הקרבנות כל הצורות והתיאורים הנ"ל, למען ישכיל כל איש לפי דרכו דעתו, אם כשיטת הרמב"ם, הרמב"ן, ה"כוזרי" ועוד.
(ויקרא תשעג)