השגחה פרטית וחופש הרצון

קריאת התורה בשבת חול המועד פסח היא בפרשת כי תשא אחרי כל הסיפור של חטא העגל ותפילותיו של משה רבנו. הקריאה מדברת על בקשתו המפורסמת של משה "הראני נא את כבודך" ומכילה את סיפור פסילת הלוחות השניות והגילוי של שלוש עשרה מידות הרחמים. זו היא גם כן קריאת התורה של שבת חול המועד סוכות. מכאן שיש לשבת חול המועד ענין משלו, ללא קשר עם מהות החג עצמו. חז"ל אשר קבעו את סדרי קריאת התורה לכל חג ומועד ראו אם כן קשר בין הנושא של חול המועד והשבת אשר במרכזו וענין בקשתו של משה ותשובתו של הקב"ה.

יש גם להזכיר כי אחרי ההתגלות הנכבדה והמפוארת באה אזהרה לא פחות חשובה המזכירה את תנאי הברית בין הקב"ה וישראל הקשורה לירושת הארץ:

(יא) שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ: (יג) כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן: (יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ד' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא: (טו) פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: (טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן: (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:

מה הקשר בין שני ענינים אלו, בקשת משה המתבטאת ב-"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" מחד וב-"הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" מאידך, ובין הדרישה הבלתי מתפשרת הזאת, הנראית לנו כה קיצונית ואנטי-הומניסטית.

אמנם יש לדעת שהמלחמה של התורה נגד העבודה זרה בארץ ישראל  שייכת להשקפה אשר לפיה עיקר הרע אשר בעבודה זרה היא חוסר המוסריות המוחלטת המאפיין אותה. ולא יכולה להיות שום פשרה בין המוסריות ובין מה ששואף לבטל אותה. אין אנו מצווים לצאת לכבוש את העולם תחת דגל התורה. אבל אצלנו בבית אין אנו רשאים לתת לכוחות הרע לשלוט. ונראה כי התורה מכירה היטב את אופיו של העם היושב בציון, עוד טרם זכה לשם התואר הזה. היא יודעת שהם רחמנים בני רחמנים ואין הם מזדהים בקלי קלות עם מעשים הנתפסים בעיניהם כאכזריים, זאת אומרת כ-"אך זרים" להם.

והנה, אנחנו נמצאים כאן בדיוק בין שני הזמנים השייכים שניהם למתן תורה, בין ירידתו הראשונה של משה עם הלוחות הראשונים אשר שיבר ובין ירידתו עם הלוחות השניים, ביום כיפור הראשון שבהיסתוריה. משה רבנו ביקש: "הראני נא את כבודיך" שהוא הפירוש של "הודיעני נא את דרכיך". וחז"ל תרגמו בקשה זו, כידוע, בשאלה הנוקבת אשר מדאיגה כל תודעה אנושית ישרה: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו; בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: ונפלינו אני ועמך, בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? (מסכת ברכות דף ז עמוד א)

בקשתו של משה מוצדקת: הוא מביא את התורה מעולם העקרונות אל עולם המעשים, מן השמים אל הארץ. והתורה מבטיחה את הטוב לטובים (הנקראים בלשונה צדיקים) וההיפך לרשעים. אבל במציאות כפי שאנו מכירים אותה, המשוואה הזאת אינה פועלת. הגורל הפוקד את האדם נראה כפרי המקרה או כפרי שרירותיות בלתי מובנת וקשה להחליט איזו משתי האפשרויות הללו גרועה יותר. לא נכנס פה בדיון על התשובות שמשה קיבל או – לפי דעתו של רבי מאיר – לא קיבל: "ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, וגו'."

שבת חול המועד נראה כשיא של קדושה באמצע תקופה המגודרת בשני קצויה על ידי קדושת החג, ואשר תקופת הביניים שלה שייכת כביכול לשני עולמות הסותרים זה את זה, גם חול, וגם מועד. מה שאנו לומדים מכך הוא שאין אנו חיים בעולם חד ערכי. המציאות היא מורכבת, וכפי שיש דרגות בקדושה, כך יש דרגות ומדרגות בהשגחתו ית' כדי שלא ידח ממנו נדח ושהכל על מקומו יבוא בשלום.

וזה אכן תלוי בהתנהגותו של האדם. התורה נקראת "דרך". ומבחינה זו גלויים דרכי ד': הם דרכי התורה. אבל כפי שהנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו, כך גם דרכיו נראים כנסתרים. מעשיו של האדם הם הם המסתירים את דרכיו. אבל שלא נטעה: ספר איוב כבר העיד על כך שסברתם הפשטנית של חבריו של איוב אינה נכונה. איוב יודע וגם אנו בדורותינו יודעים זאת. שבת חול המועד הוא זמן אשר בו מתאחדים כל הזמנים ולכן הוא מסוגל במיוחד למפגש המיוחד הזה בין ההשגחה האלוקית הפרטית ובין החופש המוחלט של הרצון האנושי. ובכך להביא לאיחוד המידות ולהשלמתן.

(שבת חול המועד פסח)