היום אם בקולו תשמעו

פרשיות תזריע מצורע, העוסקות מתחילתן ועד סופן במצבים קשים בהם נמצא האדם, במשברים מלידתו ועד למותו, מצד הטומאה והנגע (כנגע בגוף, בבית ובבגד), באות ללמדנו שהמשברים קיימים. עלינו לדעת שבחיים, בעולמנו זה, יש משברים. השאלה מה האדם עושה איתם; אם הוא יודע להשתמש בהם ולהתרומם מהם. אם הוא יודע לקחת את המשבר ולצאת ממנו מחוזק וגדול יותר. שלושים יום ושישים יום תשב בדמי טהרה – אבל לאחר מכן תביא כבש בן שנתו לעולה. כל הרעיון של ספירה מטומאה לטהרה, זו אמונה גדולה: בכל יום יוצאים משער אחד של טומאה.

ואמנם, קשה להבין, כפי שאמרו מלאכי השרת על שפת הים, "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", אם כן למה להציל את ישראל דוקא? ועונה להם הקב"ה שצריך להסתכל לפנימיות לסגולת ישראל. אצל אלו, המשבר מביא לייאוש או למרד, ואילו אצל ישראל המשבר מביא לידי התעלות. דוקא מתוך המשברים יכולים אנו לגדול יותר ולגלות עוצמות שלא ידענו על קיומן לפני כן, כפי שאומר הראי"ה זצ"ל כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כח המשיח. צריך כח לראות מעבר למשבר לא כשיכור במשלי ה"נותן עיניו בכוסו ורואה כל העולם כולו כמישור". רק אצל השיכור העולם הוא מישור. כל אדם שקצת פיקח יודע שיש עליות ויש ירידות.

המשבר שעובר אהרן בפרשה הקודמת הוא נורא, אבל יש מסקנה מהמשבר: "וידם אהרן"; אפשר להבין זאת כשתיקה סתמית, אבל לאחר מכן "וידבר ד' אל אהרן לאמר". בפעם הראשונה במקרא "נטל שכר על שתיקתו ונתייחד עמו הדיבור", אהרן מלמד לא רק שיש משבר, אלא איך אחרי המשבר, אני אדם אחר לגמרי ממה שהייתי לפניו.

בהפטרות של הפרשיות הללו, שלא נקרא השבת, עקב ר"ח, מלמדנו אלישע שמי שכופר בעם, כופר בגאולה ובמי שגואל. ארבעת המצורעים מלמדים אותנו את הכח האגור בנו, שבחיים הרגילים אנו נוטים להתכחש אליו.

נדמה, שיש שלבים בהם הראליה לא מאפשרת לנו להכיר ביכלתם של הדברים להתרחש, אזי צריך אמונה גדולה. כאשר רשב"י צריך להיכנס לרומי ולהצליח ולהפוך את העולם ולעשות נס, רואה שאין מי שיעזור לו חוץ מבן תמליון שהינו שד או לץ, המציאות של הרע, של הכלום, ובוכה ואומר "רבש"ע שפחת אבא, זכתה לנסים, הגר ראתה מלאכים ולי אתה שולח את הבן תמליון הזה? אבל אז אומר רשב"י "יבא הנס מכל מקום", מפני שהוא צריך להתרחש, כי יש גואל ויש נביא וישנו עם שראוי להגאל (גם אם כלפי חוץ לנו נראה שאין הם ראויים, מכל מקום מבחינת פנימיותם וסגולתם המיוחדת לישראל – הרי הם נגאלים. וכשנשאל פעם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל למה זה קורה לנו? הלא היו בדורות קודמים צדיקים גדולים ורוב רובו של העם היה שומר תורה ומצוות? ענה הרב זצ"ל עובדה שאין אנו יודעים מי אנחנו באמת…).

כך ר' יהושע בן לוי שפגש את אליהו ושאל אותו "איה המשיח" וענה לו שנמצא בשעריה של רומי. "ואיך אזהה אותו?", "יושב בין נדכאים מנוגעים ומצורעים". "ומה הוא עושה שם כל הזמן?", "חובש ומתיר פצעים". וכשהולך אליו ר' יהושע שואל אותו: "אימתי קאתי מר" ועונה לו המשיח "היום" ולאחר יום כשלא בא, שואל את אליהו מדוע לא בא, עונה לו, שלא הבין את כוונתו – "היום, אם בקולו תשמעו"!

המקום שהכי פחות נראה לנו שהמשיח יישב בו, זה בפתחה של רומי בחברת מצורעים ומנוגעים, הרי הוא צריך לבא על חמור, על סוס, על כנפי השכינה. ר' יהושע בן לוי לומד לימוד גדול, המשיח זו הגאולה כולה, ושואל הוא את אליהו היכן היא נמצאת, ועונה לו במקום הכי נמוך בעולם. כי כל עוד המקום הכי נמוך בעולם לא עלה והתרומם, אין היא יכולה להופיע. יש למשיח עבודה שרשית. הוא לא מדלג על שום פצע ומוגלה, אין הוא מדלג על שלבים, אלא חובש ופותח פצעים. וכששואלים אותו אימתי יבוא, הוא עונה היום, כי הכוח של הגאולה קיים. השאלה היא אם אנו מאמינם שהכח הזה קיים. "כעת מחר סולת בשקל" אם תאמינו בגואל ובכוחנו להיגאל.

נכונים הדברים גם אם אין אלו ההפטרות שאנו קוראים השבת, ערב השבוע של יום הזכרון ויום העצמאות, בחבישת והתרת הפצעים ובצפיה גדולה ל"היום אם בקולו תשמעו","וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה" בב"א.

(תזריע מצורע תשפ"ג)