האנשים שגדלו במצרים – וגם יצאו ממנה, מספרים ל'שבתון' על החיים שם

בִּבְהִילוּ יָצָאוּ מִמִּצְרַיִם: לבנה ויוסי נולדו במצרים למשפחות אמידות ומכובדות, חיו חיי פאר והרמוניה ולא שקלו אפילו לרגע לעלות לארץ ישראל, גם כשהמדינה כבר הוקמה. הם מספרים על החיים היהודיים שם, ועל יציאת מצרים שלהם, בעל כורחם

לבנה זמיר נולדה באזור יפה של קהיר בשנת 1938, למשפחה בת 9 נפשות. זו הייתה תקופת תור הזהב של יהודי מצרים, כפי שהיא מתארת אותה, כהמשך המדיניות של מוחמד עלי, שכששלט במצרים מטעם העות'מאנים, פתח את מצרים לכל יזם שרוצה להשקיע במדינה, מכל מקום בעולם וללא הבדלי דת, והיהודים במקום התעשרו מאוד.

לבנה מספרת על העושר הקהילתי, תרתי משמע,  של היהודים במצרים: "בתחילת המאה ה-19 כל היהודים במצרים היו גרים בשכונת היהודים בקהיר, 'חארת אל יהוד', עשירים ועניים גרו שם, כי הם רצו לחיות יחד. באותה תקופה העשירים דאגו שלעניים יהיה טוב ולא היה אף יהודי רעב במצרים, מעולם לא ראית יהודי מושיט יד לנדבה.

"כשמצרים נפתחה לכל יזם, עשירי השכונה היהודית יצאו ממנה והתחילו לבנות את קהיר. היהודים הקימו בניינים איכותיים ויוקרתיים מאוד, וגם את הבנקים הראשונים במצרים. היזמים היהודים גם קנו קרקע עצומה בין קהיר לחלוואן ובנו עליה עיר שלמה בשם מעדי, שכולה וילות. במעדי כל שמות הרחובות היו על שמות היהודים שבנו את העיר, כמו במקומות אחרים במצרים, אך היום כל שמות הרחובות האלה השתנו. יהודי מצרים גם הקימו 16 בתי ספר בקהיר ו-7 נוספים באלכסנדריה – היו בתי ספר רבים ששייכים לקהילה היהודית העשירה, ומי שהיה לו כסף שילם לבית הספר, ומשפחות נזקקות למדו ללא תשלום ודאגו להם לכל מחסורן".

לבנה נולדה למשפחה אמידה ומיוחסת. הסב של אמה, דוד מוסרי, שהיה גר גם הוא בשכונת היהודים, בנה יחד עם המליונר סוארז את הרכבת הראשונה שקישרה בין קהיר ובין חלוואן, ואז עבר לחלוואן יחד עם 50 משפחות משכונת היהודים, כדי שיפעילו את הרכבת – והרכבת, שעבדה במשך כל השבוע- הושבתה בשבת, כי כל מפעילה היו יהודים. העיר חלוואן התמלאה ביהודים, הוקם במקום גם בית כנסת גדול, ולהבדיל- כלבו עצום ויוקרתי, דוד מוסרי הפך לראש הקהילה היהודית שם, והיהודים במקום היו מאושרים.

לבנה: "זה היה אושר גדול. הנשים לבשו את מיטב התכשיטים והבגדים לבית הכנסת בשבת בבוקר, ובפרט בראש השנה וכיפור, כל אחת הייתה מתגאה בסטטוס שלה. הקהילה היהודית שמנתה, ב-1948 רק כמאה אלף יהודים, לא קהילה גדולה- הייתה זו שבנו את הארץ הזו, יצרו את התרבות במצרים. כולם יודעים שהקולנוע המצרי נבנה כולו על ידי יהודים, שהזמרת והשחקנית מספר אחת של הקולנוע המצרי, לילה מוראד, יהודיה. הקהילה הייתה טובה ועשירה כאשר אני נולדתי".

זה היה אושר גדול. הנשים לבשו את מיטב התכשיטים והבגדים לבית הכנסת בשבת בבוקר, בראש השנה וכיפור, כל אחת הייתה מתגאה בסטטוס שלה. הקהילה היהודית במצרים בנתה את המדינה הזאת, יצרה את התרבות

60 בתי כנסת

רוב הקהילה במצרים הייתה מסורתית. העושר הגדול של חבריה אפשר להם לבנות בתי כנסת רבים, מה שנחשב לכבוד גדול; 60 בתי כנסת היו בקהיר, אלכסנדריה וגם בכמה ערי שדה, כדי שהיהודים שנמצאו בבתי העסק יוכלו להתפלל מנחה ולשוב לעבודתם.

"לא כולם הלכו להתפלל בימי שישי ושבת אבל הרבה מאוד כן עשו זאת, לכן 60 בתי הכנסת האלה היו חשובים- כמעט בכל רובע היה בית כנסת, כי הם לא רצו לנסוע בשבת", לבנה מסבירה. "הייתי הולכת עם האחים שלי בימי שישי בערב לבית הכנסת, יושבת בעזרת נשים למעלה עם אמא שלי. בימי חמישי, אחרי בית הספר, הייתי הולכת עם האחים שלי ללמוד בתלמוד תורה- שם למדנו עברית, ובעיקר למדנו את התפילות", ואז לבנה שרה: "לכו נרננה לה'..", ומוסיפה: "עד היום אני זוכרת את התפילות, ועד היום אני מתפללת בניב הזה של יהודי מצרים".

לבנה מתארת שמרבית יהודי מצרים היו שומרי כשרות. גם בביתה הייתה הפרדה מוחלטת בין הכלים החלביים והבשריים, ובפסח הם היו מורידים, כמו יהודים טובים, ארגזים שלמים עם כלי פסח מהבוידעם, ונפרדים מהכלים הרגילים לשבוע שלם.

היא מוסיפה להתרפק על העבר: "יהודי מצרים לא יצאו עם כיפה על הראש לרחוב, הם חבשו תרבוש אדום, או כובע לבד אירופאי – גם אלו שהיו מקובלים גדולים במצרים לא חבשו כיפה. הם נראו כאחד האדם- הם עבדו בבוקר בבנק או בחנות. הייתה גם ישיבה גדולה מאוד בקהיר שקראו לה 'אהבה ואחווה', ישיבה שוקקת חיים, כל היום למדו בה. בכל שעה היה שם מניין. איפה ראית דבר כזה?".

להיות יהודי זה פשע

בדירה הגדולה שבה גדלה לבנה היו שתי עוזרות שהיו גרות באגף משלהן והיו אחראיות על משק הבית. היא למדה בבית הספר של המיסיון הנוצרי, כי בתקופה שבה גדלה בחלוואן לא היה בית ספר יהודי. החברות הכי טובות שלה מבית הספר היו מוסלמית ונוצריה, "לא ידענו הבדל בין יהודי למוסלמי ונוצרי. כל אחד חי את הדת שלו בחופשיות", היא מתארת.

אבל, הכל השתנה בשעת חצות של ה-14 למאי 1948, כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, אז פרצו לתוך ביתה של לבנה ומשפחתה בחלוואן עשרה קצינים מצריים, הפכו את הבית – פתחו מגירות וארונות אך לא מצאו כלום. הם עלו לקומה השניה, שם הדוד של לבנה גר עם משפחתו – וגם שם לא מצאו דבר, אבל עצרו אותו באמתלה שהוא ציוני.

"הוא לא היה ציוני בכלל", לבנה אומרת, "אבל הם רצו לקחת את העסק המשפחתי, אז הם לקחו אותו לבית סוהר, שם הוא ישב למשך שנה וחצי, רק כי המלך פארוק רצה שיהיו לו אסירים שהוא יוכל יום אחד להחליף עם החיילים המצריים שנתפסו בישראל במלחמת העצמאות, אז הוא לקח 1,300 גברים ו-50 נשים, טען שהם ציוניים וכלא אותם בבית סוהר בתנאים קשים ביותר, מתוכם לא מעט אנשי עסקים שהמדינה רצתה לקחת להם את העסק".

למחרת המעצר, העסק המשפחתי – בית דפוס מהגדולים בקהיר, הולאם.

לבנה: "העסק נסגר, שמו שעווה אדומה על הכניסה לבית הדפוס, הוא הולאם, נלקח, וזהו, אין יותר פרנסה. לא סיפרו לנו, הילדים, אבל הרגשתי שהחיים לא יהיו יותר אותו דבר. רק ראיתי ששתי העוזרות פוטרו. אין לי מושג איך ההורים שלי חיו, אבל אבי לא יכל לעזוב את מצרים כשאחיו בבית הסוהר.

"לא ידעתי שהדוד שלי נלקח לבית סוהר, הלכתי לבית הספר והנזירה סיפרה לי את זה כבר בכניסה, מתוך רוע. התביישתי ובכיתי, שאלתי את אמא שלי – 'הוא פושע?', אבל אמא שלי אמרה לי שהוא לא עשה שום דבר רע, ושזה רק מפני שאנחנו יהודים. זו הייתה עבורי טראומה – פחדתי, אני יהודיה, יכולים לקחת גם אותי לבית סוהר. אמנם החברות המוסלמיות שלי לא הראו לי כלום אבל אני הרגשתי כבר בשוליים, להיות יהודי הפך לפשע".

זו הייתה עבורי טראומה – פחדתי, אני יהודיה, יכולים לקחת גם אותי לבית סוהר. אמנם החברות המוסלמיות שלי לא הראו לי כלום אבל אני הרגשתי כבר בשוליים, להיות יהודי הפך לפשע

'יהודי מלוכלך'

אחרי שנה וחצי, הודיעו לדוד שהוא יכול לצאת מבית הסוהר אם יעזוב מיידית את מצרים, והוא הסכים. גם אביה של לבנה 'הוזמן' לעזוב את מצרים.

הם עזבו לצרפת. היה מותר להם לקחת מזוודה אחת של חפצים אישיים ו-20 לירות מצריות, ולבנה, שדיברה צרפתית שוטפת, התרגשה בהתחלה, אבל זה היה רחוק שנות אור מהטיול שהיא חלמה עליו: "זה היה מחנה פליטים, גרנו 3 משפחות ללא שום מחיצות ביניהן. לכל משפחה היה קיר אחד, אמי הייתה תולה סדין על חבל וזה כאילו היה הבית. הרגשתי אומללה מאוד", היא נזכרת.

כעבור כמה חודשים הסוכנות היהודית הודיעה לאביה של לבנה שהגיע תורו לעלות לארץ ישראל, "אחיי היו צעירים, והייתה סלקציה באותה תקופה ממדינות ערב ולקחו לישראל בעיקר צעירים. למבוגרים לא עזרו בכלל לצאת ממצרים", לבנה מציינת.

אביה של לבנה סירב בהתחלה לעלייה. הוא ידע צרפתית מעולה וכבר מצא עבודה במרסיי, אבל אשתו לא הייתה מוכנה לשמוע על כך.

לבנה: "בפעם הראשונה שמעתי את אמי אומרת 'לא' לאבא שלי. היא הייתה אישה עשירה, אינטלקטואלית ויפה אבל אסור היה לה לעבוד, זה לא היה מכובד. אבל, במרסיי, הייתה לה מילה. היא רצתה לנסוע לגור בארץ שבה כולם יהודים כך שאף אחד לא יגיד לילדים שלה ברחוב 'יהודי מלוכלך', כמו שקרה לנו כבר במרסיי.

"אמי ידעה שאסור לנו להישאר בצרפת והיא ניצחה בוויכוח. היא הסכימה לבוא רק למדינה של יהודים, כדי שלא יקרה מצב שיום אחד הילדים שלה ימצאו את עצמם במצב הזה. זה שכנע אותו. היא לא ידעה שבישראל המצב יהיה יותר גרוע מאשר בצרפת".

חשבתם לפני כן לעבור לארץ ישראל?

"מי חשב על זה?", היא עונה, "למה שיעזבו את החיים הטובים, הכסף והארמון שהם גרו בו? לפני קום המדינה אבי, וגם אחיו, לא חשבו בכלל לעזוב את מצרים".

הם הגיעו למעברה בטבריה באמצע הלילה, בגשם של דצמבר. הרוח העיפה את האוהל והגשם ירד עליהם ועל מזוודותיהם. כמעט 3 שנים הם חיו במעברה בלי חשמל ומים, ללא בית שימוש. באותה תקופה, האב ואחיה הגדולים של לבנה עבדו בכל מה שיכלו, והקטנים הלכו לבית הספר ולמדו. הם חסכו גרוש לגרוש ולבסוף עברו ל'דירת' שני חדרים בפלורנטין בתל אביב, כדי שהילדים יוכלו לעבוד בבוקר וללמוד באוניברסיטה בערב, וכך היה.

חיי פאר

יוסי תם נולד בקהיר שבמצרים ב- 1944 למשפחה בת 7 נפשות שהייתה גם היא אמידה מאוד.

הוא מספר: "גדלתי בבית עשיר, וגרנו חלק גדול מהזמן ברובע יוקרתי בקהיר בשם הליופוליס, זה כמו הרצליה פיתוח שלנו. היו לנו משרתים שחיו אצלנו, באגף המשרתים. היה לנו גם נהג עם רכב, ולמי היה רכב בזמנו?", הוא שואל, וממשיך: "זה היה נדיר. הוא היה לוקח אותי ואת אחותי לבית הספר וסוחב לי את התיק שחלילה לא יהיה לי כבד…".

בשלב מסוים המשפחה עברה לבית יוקרתי בלב קהיר, עם מעלית ושומר, וגם שם, היו להם משרתים, מטפלת לילדים, כובסת, מבשלת ומנקה.

יוסי מוסיף לתאר בפניי את הפאר שהוא גדל בו, לא כדי להשתחצן חלילה, אלא כדי שאבין, ובצדק, את התמונה הגדולה – ליהודים במצרים היה טוב. אפילו מדהים. הם לא שקלו לשניה לעלות לארץ ישראל, גם לא אחרי שהוקמה המדינה. ולכן, כשלבסוף היה רע – היה רע לתפארת.

אבל, נחזור לתקופת הזוהר. יוסי למד בבית ספר יוקרתי ברמה גבוהה מאוד ובהתאם, לבעלי אמצעים בלבד– בית ספר צרפתי מיסיונרי.

שפת האם בבית משפחת תם הייתה צרפתית, בגלל לימודיהם של הילדים. יוסי ידע ערבית ממה שקלט ברחוב, ומהשיחות עם המשרתים. עברית הם לא ידעו, רק בחגים – "כשאבא שלי היה קורא את ההגדה של פסח הוא ידע לקרוא את העברית, אבל לא הבין הרבה ממה שקרא", כפי שהוא נזכר.

עד כמה שמרתם על המסורת?

"רוב היהודים שהיו במצרים שמרו על המסורת, וזה גם מה שאיחד אותם", יוסי משיב. "אנחנו הלכנו לבית כנסת לפעמים בשבתות, ובחגים בטח שהלכנו. חגגנו את החגים, הייתה מסורת רצינית מאוד. היה לאבא שלי כסא קבוע בבית כנסת והיה לוקח איתי לשם יחד איתו. הוא היה אחד התורמים בבית כנסת כמו כל יהודי טוב… באיזה שהוא שלב עשו בבית הכנסת שלנו חוג ללימוד עברית, וקראו לו 'חדר', בשנה האחרונה שלנו במצרים הלכתי לחוג הזה והספקתי ללמוד כמה מילים".

גדלתי בבית עשיר, וגרנו חלק גדול מהזמן ברובע יוקרתי בקהיר בשם הליופוליס, זה כמו הרצליה פיתוח שלנו. היו לנו משרתים שחיו אצלנו, באגף המשרתים. היה לנו גם נהג עם רכב, כובסת, מטפלת ומנקה

 

הבריחה להליופוליס

הוריו של יוסי נולדו במצרים, אמו הייתה – כמקובל אז, מנהלת משק הבית, ואביו, אלברט תם, עבד בתקשורת המצרית, והתקדם לתפקיד ראש החברה שכל הפרסומים של מצרים עברו דרכה והיו צריכים לקבל את אישורו.

יוסי: "הוא היה מאוד מחוזר בתפקיד הזה – היו לו הרבה מכרים מהממשל, מהצבא, מהמשטרה, מהקולנוע, מהתאטרון, מחברות התעופה, מכל מיני חנויות – כל מי שרצו לפרסם את עצמם, גם מי שנולד לו בן או התחתן, באו אל אבא שלי. הייתה לו עמדה מאוד פופולארית והכנסה טובה. יש לי את יומן הפגישות שלו, לדוגמא, פריד אל-אטרש, הזמר מספר אחת במצרים הגיע אל אבא שלי".

חוויתם אנטישמיות במצרים?

"הייתה אנטישמיות בגלים. בכל הזדמנות שה'עמך' או האספסוף רצו להתקומם – נגיד נגד הזרים, למשל הבריטים- הם תמיד הוסיפו גם את היהודים להתקוממות. ידענו ימים לא נחמדים בנושא אנטישמיות אבל אבא שלי צלח את זה", יוסי משיב, ומתכוון למספר תהפוכות שעברו על יהודי מצרים בשנים מאז נולד.

ראשית, ב-1948, כשקמה מדינת ישראל והמצרים נלחמו בישראל במלחמת העצמאות, היו מהומות נגד היהודים, וחלקם נכנסו לבתי סוהר וחלקם גורשו ממצרים, כפי שאירע למשפחתה של לבנה. אביו של יוסי יצא ללא פגע מהאירוע, המשיך לכהן בתפקיד המכובד ולחיות חיי פאר.

ב-1952, במהלך מהפכת הקצינים החופשיים, מהפכה שלטונית צבאית שהדיחה את פארוק, מלך מצרים והמירה את שיטת השלטון במדינה ממלוכנית לרפובליקנית, גורשו יהודים רבים, שאף ספגו התעללויות. אלברט תם, שנחשב אהוד ומקצוען, נשאר בתפקידו גם בעת הזאת.

ובכל זאת, מקרה אחד מהשנה הזו זכור ליוסי שנים רבות אחרי שהתרחש, כאילו זה קרה אתמול: "בכל התקופה ההיא התנכלו ליהודים. בכל פעם שרצו לגנות מישהו הקללה הייתה 'סעיוני', ציוני. בזמן ההפיכה היה יום השריפות הגדול בקהיר, שם האספסוף שרפו כל מה שבא ליד, חנויות של הבריטים, וגם היהודים- תמיד צירפו את היהודים, המשרדים, המבנים, כל מה שהיה לו סממן של יהודי או בריטי הם הרסו, שדדו ושרפו.

"זה זכור לי כטראומה כי לאבא שלי יש אחות שגם הייתה גרה במצרים, בשכונה יהודית, והיינו עושים את החגים פעם אצלנו ופעם אצלה. באותו יום של המהומות והשריפות היינו אצלה, וכשהרגשנו שהמהומות מתקרבות לבית של דודתי, כבר הייתה סכנה שהם יישרפו את כל הבניין שלה והפתרון הכי טוב היה לעזוב את קהיר ולעבור לוילה שלנו. העמסנו שתי משפחות, 10-12 איש ברכב אחד, ויצאנו לכיוון הליופוליס. בדרך היו הרבה מדורות, והיה מקום אחד שהייתה בו מדורה ענקית שחסמה את הדרך ולא הייתה שום אפשרות להמשיך, אלא להסתובב ולחפש דרך אחרת. אני ישבתי בכסא האחורי עם הפרצוף צמוד לחלון וראיתי את הערבים משתוללים ומשחקים כדורגל. כשהתקרבנו ראיתי שזה לא היה כדורגל אלא ראש של בן אדם, עד היום אני זוכר את השיער השחור שלו", הוא נאנח.

"אבא שלי הבין שאם הוא יתמהמה עוד דקה אחת- ישחטו את כולנו. הוא לחץ על פול גז ועבר דרך המדורה. זה נס משמיים שהאוטו לא נדלק באש. ברחנו להליופוליס. זה מקרה טראומתי שזכור לי עד היום".

היינו יהודים מצריים, לא ישראלים שחיים במצרים. מעולם לא פקפקנו בזה שאנחנו במצרים, לא הייתה לנו סיבה לעזוב את מצרים. בדיוק כמו שיש יהודים בצרפת ובאמריקה שטוב להם והם לא חושבים לעלות לארץ

21 יום בכלא

למרות כל המאורעות, ואף על פי שהיהודים במדינה ספגו התנכלויות בשלב זה, אלברט ומשפחתו הוסיפו לשגשג במצרים. ב-1955 כשמצרים הוציאה משלחת דיפלומטית של עיתונאים בכירים לאירופה, על מנת לחזק את מערכת היחסים אחרי ההפיכה, אלברט יצא גם כן בשמם של נאצר וסאדאת, בנוסף ל-7 עיתונאים מוסלמים, וקיבל תשבחות רבות.

אך שנה לאחר מכן, חייו של יוסי השתנו ללא היכר.

בנובמבר 1956, במלחמת סיני, פלש צה"ל לחצי האי סיני וכבש אותו, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי, זאת בעקבות עתירתן של צרפת ובריטניה לבן גוריון, שישראל תצטרף למלחמתן במצרים, כדי שיוכלו לכבוש את תעלת סואץ.

"לדעתי זה שבן גוריון הצטרף למלחמה לא לנו, זו טעות היסטורית שבעקבותיה התחיל השבר", יוסי מכריז, ומספר: "כשישראל הצטרפה למלחמה הזו נאצר החליט להתנקם; הוא הכריז שהציונות מחוץ לחוק, וגם, החליט שכל היהודים במצרים הם ציונים– ללא שום אבחנה. מרגע זה, ציוני = טרוריסט, והחלו התנכלויות ליהודים ביתר שאת. כל היהודים, לרבות אבא שלי, נכלאו ולבסוף סולקו ממצרים".

יוסי מתאר שיהודי מצרים הוכנסו לבתי סוהר בתנאים מחרידים לתקופות שונות, במהלכן ספגו התעללויות קשות. בגלל המספר הרב של היהודים שנכלאו, בתי ספר שלמים הפכו למחנות מעצר, שיוכלו להכיל את כל האסירים. גם את אלברט, אביו של יוסי, כלאו, בגלל המשוואה הפשוטה שיהודי = ציוני.

יוסי: "כשבאו לעצור אותו הוא הכיר את השוטרים, יום קודם הם שתו אצלו קפה. הם התנצלו, 'אדון תם, יצא חוק ואנחנו צריכים לעצור אותך. איפה אתה מעדיף שנעצור אותך?' הם התחשבו בו. הוא היה האסיר היחיד שהלך לבית סוהר בלי אזיקים, מלווה בקצינים הבכירים של המשטרה שנתנו לו חדר משלו באותו בית ספר ששימש כמחנה מעצר".

באופן חריג במיוחד, אלברט ישב בכלא למשך 21 יום בלבד, מינימום הזמן שיאפשר למדינה להלאים את רכושו, בהתאם לחוק חדש שיצא, שמי שנכנס לבית סוהר ל-21 יום לפחות, רכושו יועבר למדינה. "לאבא שלי היה כל כך הרבה כבוד והוא הכיר את כל האנשים, אז הם לא נתנו לו להיות בכלא למשך חודשים והוא לא עבר עינויים כמו הרבה יהודים, אלא כלאו אותו בדיוק למשך 21 יום כדי להלאים את הרכוש שלנו – בית, חשבון בנק, כל מה שהיה לנו הולאם", יוסי נזכר בצער.

כששוחרר, אלברט חשב לתומו שיחזור לתפקידו, אך כשהגיע למשרד, השומר, זה שתמיד היה נעמד ומצדיע לו עד שהיה מתיישב על כסאו, בכה כשסרב לאפשר לו להיכנס למקום, בגלל הוראתו של נאצר. אלברט נותר מנודה מעבודה ומרכוש. את תפקידו הרם והחשוב, נאצר העניק לאנואר סאדאת.

הגירוש ממצרים

משפחת תם גורשו ממצרים. על הדרכון של בני המשפחה נחתם בשלוש שפות ובאותיות בולטות: 'הלוך ללא חזור'.

יוסי: "אני הייתי בן 12. מי שעבר את המשבר הכי גדול אלו ההורים שלי, מ'האולימפוס', המשרתים וצורת החיים שהייתה לנו– לא נותר לנו כלום. יצאנו ממצרים עם 20 לירות אנגליות לאדם, זה מה שיהיה מותר, ועלינו על אוניה של הג'וינט היהודי לכיוון יוון כתחנת מעבר. שם היינו כמעט חודש. משם עלינו לישראל".

למה החלטתם לעלות דווקא לישראל?

"יש כאלה שעברו לצרפת או ברזיל, אבל אבא שלי הבין – 'אם אני, במעמד שהייתי, בסוף זרקו אותי כמו כלב – זה יכול לקרות שוב לי, לילדים או לנכדים שלי בכל מקום בעולם'. הוא ידע שבישראל לא יקראו לו עוד 'יהודי מלוכלך'", יוסי משיב.

ההתחלה הייתה קשה. המשפחה הובאה באישון לילה למעברה ליד טבריה, בה היו עשרה פחונים עם בית שימוש אחד וברז לכולם. אלברט לא בחל בשום עבודה כדי לקיים את משפחתו, והקשרים ממצרים סייעו לו גם בארץ; הוא זומן למערכת הביטחון וסיפר את כל שידע על הקצונה המצרית, המשטרה והמשטר במצרים, והוא ידע המון. בזכות תרומתו המשפחה זכתה לבסוף לעבור לבת ים, לשכונה שנבנתה עבור עולים פולנים אקדמאים.

אלברט התקדם בעבודתו, ולבסוף הפך למנהל אגף הרכש של אגף אביזרים בתעשייה האווירית. הוא נפטר בן 61 בלבד. אשתו נפטרה לא הרבה אחריו.

מצרים שבלב

יוסי גדל והגיע לתפקידים בכירים בבנק, ולאחר פרישתו, בין היתר, הוא משמש כיו"ר התאחדות עולי מצרים בישראל. "היהודים המצריים מאוד אוהבים את מצרים. זו מסורת של אלפי שנים", הוא מסביר, "עם ישראל נולד במצרים, שם הפכנו לעם. יצאנו ממצרים ובכל שנה אנחנו מזכירים את זה. אנחנו חיינו טוב מאוד במצרים, בגלל זה יש לנו נוסטלגיה נהדרת. בסוף גירשו אותנו, וזה הרס את כל הטוב שהיה לנו אבל זה לא מוחק את התקופה הטובה של היהודים שם.

"היינו יהודים מצריים, לא ישראלים שחיים במצרים. מעולם לא פקפקנו בזה שאנחנו במצרים, ולולא המהומות והמלחמה של 56' לא הייתה לנו סיבה לעזוב את מצרים, בדיוק כמו שיש יהודים בצרפת ובאמריקה שטוב להם והם לא חושבים לעלות לארץ".

לבנה מסכימה עם הדברים. היא נשיאת הארגון העולמי של יהודי מצרים בישראל, וניכר שהיא מחוברת בנימי נפשה לתרבות המצרית ולמדינה עצמה.

"חווינו במצרים ילדות ונעורים מדהימים, של הרמוניה, ללא שום הבדל בין הדתות. החיים בעצלתיים לצד חיי תרבות קוסמופוליטיים עשירים, חיברו אותנו למקום", היא מוסיפה.

לבנה מבקרת במצרים, ורק לאחרונה חזרה מביקור במקום. היא מתארת מה נשאר מהמורשת היהודית במצרים: "נותרו רק בתי-כנסת מדהימים ביופיים, אך רובם מוזנחים וזקוקים לשיפוץ דחוף. מתוך 60 בתי כנסת שהיו במצרים בשנת 1948, נותרו 13 בתי כנסת בלבד בקהיר ואלכסנדריה, שאסור להתפלל בהם כי הם הפכו לעתיקות ולאתרי תיירות בלבד. אין היום יהודים במצרים. מצרים שלנו, מצרים שבלב, איננה עוד", היא מסיימת בגעגוע.

(פסח תשפ"ג)