יבורך האיש המקים יישובים ביהודה ושומרון בנימוקים ביטחוניים/לאומיים או המצדיק ישיבתו בארץ ישראל בנימוקים היסטוריים/תרבותיים
בימים אלו שבין פסח לעצרת, מתרחשים ארבעה אירועים מסעירים בדברי ימי עמנו בהיותנו בדרך לקבלת תורה.
א. התלונות של בני ישראל
ב. מלחמת עמלק
ג. פסח שני
ד. יתרו
בצאתנו ממצרים יצאנו כלאום (=עם). ליסוד זה התחבר לאחר 49 יום היסוד המכונה דתי. ללאום הערבי התחבר היסוד הדתי (איסלאם) רק לאחר כ-1300 שנה. החיבור שם הוא מלאכותי בהשוואה לזה היהודי. עובדה שניתן לפגוש את כל הואריציות האפשריות בין ערביות, איסלאמיות ונצרות. לדוגמה: ערבי-נוצרי או ערבי-מוסלמי וכן על זה הדרך. שילובי לאום-דת מעין אלו לא קיימים אצלנו. להלן אתאר אירועים אלו מנקודת המבט לאום-דת, מבט המבהיר היטב מדוע הם 'נוצרו' בתווך בין פסח לעצרת.
התלונות הן של לאום שנוצר זה עתה בדרך על-טבעית. הראשון לדעת כי בני ישראל אינם עבדים אלא עם, הוא פרעה. התגובה של הקב"ה מדורגת בהתאם לרמת התלונה: תחילה, "..כָּֽל הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ..". לאחר מכן "..וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ", ויותר מאוחר: "…וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ". יסוד זה יושג רק כאשר הממד הדתי יתחבר אל המימד הלאומי.
עמלק, מבקש לנצל הזדמנות היסטורית חד-פעמית. עם ישראל הוא לאום ללא דת בימים אלו שבין פסח לעצרת, (המקבילה לתקופת הג'אהליה הערבית, ארבעם ותשעה ימים לעומת 1300 שנים). הוא מבין כי מלחמה בעם ישראל לאחר מתן תורה לא תצלח. כעת, הוא יכול להילחם עם סיכויי הצלחה משום שהוא נלחם בעם בעל יסוד לאומי בלבד. ברם, לאחר ששני היסודות יתחברו, זו תהיה מלחמה עם אפס סיכויי הצלחה. הקב"ה לא מוכן לקנות את הנחת היסוד של נכד עשיו ולכן הוא הופך את המאבק בעמלק לעניין פרטי שלו ולמצווה דאורייתא: " … מִלְחָמָ֥ה לַ-ה' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר". המחשבה העמלקית מתנגשת עם התוכנית האלוקית ולכן היא לא תצלח.
ב'פסח שני' מבקשים הטמאים שלא חגגו את יום העצמאות הראשון ליד המנגל לחגוג בשנית את יום העצמאות. הדרישה להשלים אירוע חגיגי, מוזרה ולא קיימת באף חג. ההסבר לכך פשוט, עדכני ורלוונטי. הם לא מוכנים להגיע למתן תורה ללא יסוד לאומי. הם מבקשים כמו כולם לחבר את שני היסודות. לדידם, קבלת תורה ללא יום העצמאות הינה דרישה לקוסמופליטיות, דרישה לראות ביהדות דת ללא לאום כדרישת כל אויבינו עד היום. יהדות קוסמופוליטית ללא רכיב לאומי, הינה אנטישמיות 'לשמה'. הקב"ה מבין, מקבל, וגם שמח בלבו לדרישתם ולכן הוא שולח אותם לחגוג על מנגל בחודש אייר ואת כולנו הוא מצווה לא לומר תחנון באותו היום. חג חדש בא לעולם בעקבות הבקשה של מצורעי בני ישראל – פסח שני.
יתרו, למאן דאמר שבא לפני מתן תורה חשב כי יש בנמצא מציאות של אדם מדייני בלאום ויהודי בדת, ומשה העמידו על טעותו. הדת היא הלאום והלאום הוא הדת, נוסחתו הבסיסית של הרב קוק זצ"ל. זוהי הנוסחה היחידה המפילה את חומות האיבה שבין חלקי עם ישראל. מה לי לאום מה לי דת, כאשר המעשה הוא אותו מעשה? יבורך האיש המקים יישובים ביהודה ושומרון בנימוקים ביטחוניים/לאומיים או המצדיק ישיבתו בארץ ישראל בנימוקים היסטוריים/תרבותיים. בסופו של יום זו סמנטיקה מבורכת.
אם נשתמש במושגי יסוד ממדע הכימיה, זאת עלינו לדעת, חיבור יסוד הלאום לדת בעם היהודי הוא חיבור מסוג תרכובת ולא תערובת. בתרכובת לא ניתן לצפות בעין רגילה במרכיביה (אי אפשר לראות את הסוכר בכוס קפה), ולכן הדיון על הרכיבים דת ולאום במישור המעשי קצת מיותר והוא יוצר חומות של איבה מיותרת.
להערות: hazutg@gmail.com
(בהר בחוקותי תשפ"ג)