הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
"(א) וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד': (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא פרק כה).
אמרו חז"ל בתורת כהנים והובא ברש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני".
דרש זה מתבסס על כך שבביטוי הרגיל בדבר ד' אל משה מופיע הדיוק של "בהר סיני". אין פרט זה מוסיף לנו על מה שהיה ידוע כבר, שהרי קיימא לן שכל התורה – ולא רק עשרת הדברות – נאמרה למשה בהר סיני. מה ששונה בדברי התורה בפרשת השמיטה מכל המצות האחרות הוא שאחרי כללות המצוה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'" באים כל הפרטים הקשורים אליה, בעוד שביתר המצוות אנו דורשים את דקדוקיהן בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. אילו רצתה התורה להודיענו כי רק לגבי מצוות השמיטה נאמרו הפרטים בסיני, היה אפשר להביא את כל הפרשה במקום אחר ללא ציון מיוחד ולא היה מקום להקיש ממנה למצוות אחרות. עכשיו, שנאמר בה במפורש "בהר סיני", אין זה אלא כדי לאפשר דוקא את ההיקש ממצוות השמיטה לכל המצוות האחרות.
נושא זה קשור למחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ורבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב.
שילוש זה בדרך מסירת התורה לישראל מתייחס גם לשלוש מדרגות הנבואה בתנ"ך שהן נבואתו של משה רבינו באספקלריא המאירה, בחינת ה' חומשי תורה, ההתגלות הנבואית לנביאי ישראל, בחינת נביאים, ורוח הקודש, בחינת כתובים, ששורשם בהר סיני, באהל מועד ובערבות מואב. ערבות מואב היה המקום שבו הכניס משה רבינו את דור באי הארץ לברית מיוחדת אשר מאותו הזמן דוקא "כל ישראל ערֵבים זה בזה", גם מלשון ערבות וגם מלשון התערבבות. אחדות ישראל לא מבחינת אוסף של פרטים שיוצר שותפות אלא מבחינת התכללותם יחד. כח ברית זו עומד לישראל בכל הדורות כמו שלא פסקה רוח הקודש מישראל.
עניין זה מגלה לנו את הקשר של בחינות כלל ופרט שבתורה לבחינות של כלל ופרט בעם ישראל. קשר זה מתבטא גם בצורת קבלת התורה על ידי כל אחד ואחד בישראל, הפרטים, לעומת קבלת התורה על ידי עם ישראל ככלל. כשאמרו ישראל נעשה ונשמע, היה הדבר מבחינת רצונו החופשי של כל אחד ואחד, כאשר כל הפרטים שונים זה מזה במדרגתו הרוחנית, בתפיסתו ובהבנתו במצות התורה. כפיית הר סיני עליהם כגיגית הופך את כולם לשותפי גורל, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל, דבר המבטא את הסגולה העליונה שבבחירת עם ישראל ככלל ובדבר זה מתגלה גם בחינת כללות התורה בנוסף לגילוי קדושתה שבקבלת התורה ע"י הפרטים מרצונם החופשי.
ההבדל בין בחינת הכלל לבין בחינת הפרטים מתבטא גם בצורה ייחודית במצות השמיטה והיובל, שהרי "בשעה שהיובל נוהג, נוהגת השמיטה מדברי תורה. פסקו היובלות נוהגת השמיטה מדבריהם. אימתי פסקו היובלות? כתוב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. בזמן שיושבין עליה ולא בזמן שגלו מתוכה". תלות זו בין השמיטה ליובל היא התלות שבין הפרטים לכלל. ועל זה מדגיש רבי עקיבא את הצורך לשילוש מתן תורה בערבות מואב. מסביר מרן הרב בכלליות-הכוללת גם את הפרטים, הן זו של הר סיני והן זו של אהל מועד, נצרכת גם הכלליות של עם ישראל בארץ ישראל שאז נכנסת לתוקפה הערבות ההדדית של ישראל.
ביחסה ליובל, אומר הרב קוק, כל שנת שמיטה נדונת כפרט, ובהצטרף כל הפרטים יחד, שבע שמיטות, בא הגילוי הכללי ביותר: דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שיושבין עליה.
(בהר בחוקותי תשפ"ג)
