הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
"חטא המרגלים במדבר בימי משה הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום". כך כותב רבי הלל ריבלין משקלוב בשם רבו הגדול הגאון מוילנה. וממשיך: "ובעוה"ר, רבים הם החוטאים חטא גדול של וימאסו בארץ חמדה, גם רבים מתופסי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים, נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שוא ומדוחים, גם מכסים את סברותיהם בדעת המופרכת שאין מצות ישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה…".
וידועים כל מדרשי חז"ל ודברי המפרשים. אלא שנראה בעליל כי נדמה כי סוף דבר הכל נשמע ואין איש שם על לב וכאילו חוזר הגלגל בעולם ושוב ושוב מצדיקים בלא בושה התנהגות שהביאה דור אחר דור אסונות על ישראל. מעיד על כך רבי הלל ריבלין: "כמעט בכל יום דבר אלינו רבינו ברטט והתרגשות כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד". היה כדאי – לו היה אפשר – לצטט את כל דבריו בספרו החשוב 'קול התור' ובמיוחד בפרק החמישי שממנו המובאות הנ"ל.
אין לדעת אם האוירה הקשה השוררת בפרשה מקבלת מהקדרות של אירועי ימינו או להיפך אבל נראה כי דבריו של משה רבינו הנאמרים בספר דברים אל כל ישראל – לאשר פה עמנו היום ולאשר איננו פה עמנו היום – ר"ל שכאשר הוא אומר "אתם" גם אנחנו במשמע: "ולא אביתם לעלות", "ובדבר הזה, אינכם מאמינים, בד' אלקיכם". ומגלה לנו הכתוב כי המבחן האמיתי של האמונה הינו דוקא ביחסנו לארץ ישראל, בשיבתנו בה, בקשר הבלתי ניתן לניתוק איתה; או במילים אחרות המבחן הוא: האם ארץ ישראל היא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנה בעצם ולא במקרה, באופן שאי אפשר לנו בלעדיה או שמא אפשר לוותר עליה בלי להקריב בתהליך עיקר מהותנו ויעודנו.
די במפתיע, ההפטרה מספרת על עוד שליחות מעין זו ששלח משה. וכמובן שהדמיון בנושא בולט לעין וכן גם ההבדלים. למשלחתו של משה נבחרו אנשים לעיני כל. שמותיהם נמסרו בפומבי וכמעט שהיו מועברים בהודעה רשמית לעיתונות הבינלאומית. מספרם כמספר השבטים שהם מייצגים ואין שום דבר חשאי בשליחותם ובמשימתם.
לעומתם, כמעט ואין אנו יודעים דבר על שני האנשים שיהושע שולח חרש לאמר "לכו וראו את הארץ ואת יריחו". יתירה על כן, בקריאת ההפטרה נראה כי שליחות זו הינה כשלון מוחלט. טרם הספיקו לראות דבר מעבר לחומת העיר (בה גרה רחב) שנוכחותם מתגלה והם חייבים לברוח. דרך אגב, לא ברור בשביל מה יהושע שלח אותם. המידע המודיעיני שהיו מסוגלים להביאו כלל אינו נחוץ לביצוע סוג האסטרטגיה שתמסור את יריחו לידינו. אלא שבאמת, שליחותם מסתיימת כראוי ברגע שהמשימה הושלמה וזה קורה בשומעם את דברי רחב: "ידעתי כי-נתן השם לכם את הארץ, וכי-נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל-יושבי הארץ מפניכם". סוף פסוק וסוף שליחות. עתה חשוב להחזיר את המסר לשולח: "ויאמרו אל-יהושע כי-נתן השם בידינו את-כל-הארץ, וגם נמגו כל-יושבי הארץ מפנינו". השם נתן לנו את הארץ. אלו שבינתיים יושבים עליה יודעים זאת וכבר הסיקו מסקנות. מה עוד חסר? האם גם אנחנו יודעים זאת? האם גם אנחנו מוכנים להסיק מסקנות? האם הסיפור של הפרשה כהווייתה, ותוכחותיו של משה לדור באי הארץ שאנחנו כאמור חלק ממנו, ודברי ההפטרה המסכמים את המצב, האם יהיה מספיק כח בכל אלו או בנו מספיק אמונה כדי שע"י בנין ירושלים וישוב הארץ בבחינת הרחיבי מקום אהלך, נראה בטו"ב הארץ, ונתקן בכך את חטא המרגלים.
הפרשה עצמה נותנת לנו כביכול את המפתח של דרכי התיקון בכך שהיא מוסיפה אחרי סיפור חטא המרגלים חמישה ענינים שהקשר שלהם עם מה שקדם אינו בולט במיוחד. נבון שלגבי שני הענינים הראשונים המזכירים ביאתנו לארץ ישראל יש בכך משום נחמה: הגזרה היא לזמן מוגבל, בסופו של דבר הכניסה שהתפספסה תתבצע. יחד עם זאת, יש בזה גם הכפלת הכאב: כן, הכניסה תתבצע, אבל בשביל אחרים…
בין כך ובין כך, מה מלמדות לנו מצוות המנחה, החלה, ענין עבודה זרה, המקושש ומצוות הציצית בקשר לפרשת המרגלים? אפשר לומר כי אילו היו חמישה ענינים אלו עם המרגלים בזמן משה, היתה שליחותם מצליחה או, במילים אחרות, חמישה הענינים האלו באים כדי לתת תשובה נצחת לטענותיהם.
הקשר עם ארץ ישראל המתגלה עם מצוות המנחה הוא שהארץ נתונה לנו. שום כח בעולם אינו יכול לשנות זאת, וגם לא אנחנו. אבל התנהגותנו יכולה להעלות את המחיר. טענת "חזק הוא ממנו" מופרכת מעיקרה והדבר מקביל לתשובה שנתנה לאברהם לשאלתו "במה אדע כי אירשנה?" – קח לך עגלה משולשת וגו', היינו בזכות הקורבנות.
מצוות החלה המעידה על כך שיושביה אוכלים אותה ולא היא אוכלת את יושביה. הכל ענין של פרספקטיבה: מבחן המציאות הפשוטה כנגד הפרשנות המגמתית על המציאות.
מה שאמרו המרגלים ש"הם אנשי מידות" מגלה פן חשוב של העבודה זרה: ערבוב המושגים בין העניינים הגשמיים והרוחניים. מדה כנגד מדה, מדה במובן הגשמי נגד מדה במובן הרוחני והמחשבה שהראשון חזק יותר בעוד שההיסטוריה מלמדת שבטווח המכריע, תמיד הרוח גברה על הכח. המרגלים חפשו כמו מקושש העצים בשבת עצות נגד ד'. הם התנגדו לכך שארץ ישראל הינה בבחינת שבת לעומת חוץ לארץ. לכן הביאו לכאן את העניין השייך לכתחילה לפרשת המן במרה. ואחרון אחרון לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כשתבואו לתור את הארץ וזכרתם את כל מצות ד' המקבלות את מלוא תוקף משמעותן רק בארץ ישראל ושרק בארץ ישראל מתקיים "להיות לכם לא-להים". שנזכה לראות נכוחה וללמוד תורה וללמדה ולא רק להיות קוראי תורה בלא הפנמה והבנה אמיתית של הדברים. אמן כן יהי רצון.
(שלח תשפ"ג)
