ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
מיד לאחר חטא המרגלים, עוברת התורה לפרשת הנסכים ולמצוות הפרשת חלה, אולי כדי להדגיש את מעלת ארץ-ישראל והמצוות המיוחדות המתקיימות רק בה, ואולי גם כדי לתת תקווה: אמנם מצפות לבנ"י ארבעים שנה במדבר, אך יום יבוא והם יגיעו לארץ.
הסמיכות בין הפרשיות נדרשת כך: "'לך אכול בשמחה לחמך' זו פרשת חלה, 'ושתה בלב טוב יינך' זו פרשת נסכים, 'כי כבר רצה הא-להים את מעשיך' זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר (במדבר ט"ו) 'כי תבאו אל ארץ'" (קהלת רבה ט).
רבינו בחיי מתעכב לא רק על עצם הכניסה לארץ, אלא גם על מילות הפסוק "מלחם הארץ": "מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון 'מלחם הארץ' הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה, והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר: 'מלחם הארץ תרימו תרומה לה'".
דברי רבינו בחיי, עומדים על ההבדל שבין ההנהגה במדבר לבין ההנהגה בארץ-ישראל. כל עוד נמצאים ישראל במדבר – הם ניזונים מן המן, וברור להם שהוא מתנת שמיים ויש בו קדושה.
הכניסה לארץ-ישראל ולעולם של פרנסה טבעית מתבואה, טומן בחובו סכנה, של שכחת המקור לשפע הטוב שאנחנו זוכים לו. כיצד נוכל להזכיר לעצמינו את העובדה שאנחנו מקבלים הכל מידו הפתוחה והרחבה? על ידי קידוש הלחם. קידוש זה נעשה באמצעות מצווה.
בשנים האחרונות הולכים ונפוצים טקסים נשיים של הפרשת חלה. אני לא בטוחה מה אני חושבת על הצורך ליצור טקס ציבורי חדש (מסתבר שגם לנשים יש צורך במימד ציבורי של עבודת ה', ולא רק פרטי), במקום ליצור מקום ראוי לנשים בטקסים הקיימים. ועדיין, אוהבת מאוד את המצווה הפרטית, כפי שהיא נעשית בביתי שלי. דברי המדרשים ודברי רבינו בחיי הם בעיניי אחד הדברים החשובים בכוונת המצווה: לדידי, לא מדובר על סגולה מיסטית כזו או אחרת, אלא על הרצון להכניס קדושה בדבר היומיומי ביותר – הלחם, ועל ההבנה שיש לנו אפשרות לבחור להכניס קדושה למעשי היומיום שלנו בזכות המצוות הקשורות אליהם. המרגלים רוצים אולי להישאר במקום שבו מקבלים מן ישירות משמיים, וקל יותר להבין את מקור השפע. התיקון לחטאם הוא החיבור של תבואת ארץ-ישראל דווקא מתוך העמל האנושי הכרוך ביצירת לחם, אל הקדושה ואל מקור השפע. הברכה שקיום המצווה מביאה לנו קשורה בתודעה שלנו באשר למקורות הפרנסה, וביכולת שלנו להתפלל מתוך תודעה זו.
(שלח תשפ"ג)
