הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
כאשר אנו מתבוננים בפרשתנו לא יכולים אנו שלא לחוש אי נוחות מסויימת. שהרי לכאורה בלעם, הדמות המרכזית של פרשתינו, הינה דמות טראגית מעין כמותה. על אף שבפרשה הוא נראה לנו כדמות אשר כל רצונה לעשות את דבר ד', ולא יזיז ימין או שמאל שלא ע"פ דיבורו של הקב"ה, הרי שחז"ל ציירו לנו את דמותו באופן שונה לחלוטין. ולא רק שאין חז"ל שמים אל לב את שהוא נראה כמי שרואה עצמו כשליח ד' וכעושה דברו, אלא שהם תיארו אותו כדמות הרשע הטיפוסית שכל רצונו הינו למעול מעל בד'; כאיזה שהוא אב-טיפוס לאוייב מר שצריך להיזהר ממנו, והעמידו אותו כאנטי-תיזה לאברהם אבינו. כלומר, מציבים אותו חז"ל כאיזה שהוא מתווה דרך ההפוכה מדרך ד'. והרי זה נראה תמוה לאור מה שמשתקף לנו, לכאורה, מהפרשה עצמה.
כאשר מגיעים אל בלעם נציגיו של בלק בפעם הראשונה, ומבקשים ממנו לבוא עימם בשביל לקלל את ישראל, עונה להם בלעם בצורה חד משמעית וללא תהיות: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ד' אלי". ואז, כאשר מודיע לו הקב"ה שהוא אינו מסכים לכך שילך עימהם, משיב להם בלעם: "לכו אל ארצכם, כי מאן ד' לתתי להלוך עימכם". ושוב, בפעם השניה, כאשר חושב בלק שסירובו של בלעם נובע מכך שלא הציע לו מספיק תגמול ולכן מבטיח לו תשלום גדול יותר, עונה להם בלעם: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ד' אלקי לעשות קטנה או גדולה", ונשים לב, לא רק שאומר בלעם שלא יוכל לבא לקלל את ישראל אלא הוא מעמיד את הקב"ה כאלוקיו שלו. אשר על כן לא הולך בלעם עימם אלא רק לאחר קבלת אישור אלקי "אם לקרא לך באו האנשים קום לך איתם", ולכאורה לא רק שמקבל בכך בלעם אישור, אלא נראה הדבר כציווי, וגם אז בהלכו עימהם ובהגיעו לבלק מוסיף בלעם ומציין כי: "הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר".
ואיך התייחסו חז"ל לדברים? לכאורה מוציאים אותם חז"ל מדי פשטם ומוצאים בהם רמיזות לכך שבלעם ניסה לקלל את ישראל בכ"ז ושהקב"ה הוא שהפך את קללתו לברכה, לוקחים הם את דמותו של בלעם כעובד ד' שלא רוצה לעבור על מצוות ד' אלוקיו ומציירים אותו כהיפך הגמור מכך. אתמהה?!
אולם, חז"ל בראייתם לעומק הדברים, בהסתכלות אל הפנים ולא רק אל אצטלת החוץ השכילו לראות את האמת העירומה שמנסה בלעם להסתתר מאחוריה. אין הם מסנוורים מהצדיקות לכאורה של בלעם אלא רואים את המכלול השלם תוך ראיית הפרטים ומראים לנו את מה שמנסה בלעם להסתיר בלא הצלחה מרובה.
בתחילת הפרשה מקבל בלעם את שרי בלק ואומר לו הקב"ה שאין הוא מאשר לו ללכת עימהם ולקלל את ישראל, זאת משום ש: לא תלך עימהם לא תאור את העם כי ברוך הוא". ובלעם חוזר אל שרי מואב ואומר להם שאין הוא יכול לבא עימהם "כי מאן ד' לתתי הלוך עימכם". כאשר באה המשלחת השניה ומפצירה בו שנית לילך עימהם, אין הוא משיב את פניהם ריקם, ובמקום לומר להם 'כבר אמרתי לכם שמאן ד' תיתי הלוך עימכם כי ברוך העם אותו אתם רוצים שאקלל, ולכן גם הפעם לא אוכל לילך עימכם'; הוא אומר להם שוב: "שבו נא בזה גם הלילה ואדעה מה יוסף ד' דבר עימי". ומגלה בכך בלעם שרצונו האמיתי הוא כן לילך עימהם וכן לקלל את ישראל. וכאשר הפעם אומר לו הקב"ה: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך איתם", אין הוא מנסה להבין מה משמעות השינוי הזה בדברי הקב"ה, האם יש שינוי במצבם של ישראל שמאפשר לו הפעם לילך עם שרי מואב? דבר זה כלל לא מטריד את בלעם. אלא, הוא רצה לקבל אישור ללכת עימהם ולקלל את ישראל והנה הפעם הצליח לקבל את האישור מהקב"ה וזה מספיק לו. הוא מזדרז לקום בבוקר (עד כדי שמשווים לנו חז"ל את בלעם ואברהם בכך ואמרו שמה אהבה מקלקלה את השורה גם שנאה מקלקלת את השורה).
ואולם, גם בדרך נתקל בלעם במכשול בדמותו של מלאך ד' הניצב לו לשטן בדרך (ומכאן למדו חז"ל שגם בפני אברהם ויצחק בהולכם לעקידה ניצב השטן להם בדרך להפריעם), ואולם בלעם בעוורונו (או ברצונו להיות עיוור וללכת בשנאה לקלל את ישראל) אינו רואה את הדבר, עד שצריך הקב"ה לשנות סדרי בראשית ולתת לאתונו לפתוח את פיה ולדבר (דבר שכלל לא נראה לבלעם משונה ובעל משמעות). וגם אז כשמתגלה לפניו מלאך ד' ואומר לו המלאך כי יכול הוא להמשיך בדרך אולם "אפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" ואין הדבר מטריד כלל את מנוחתו של בלעם. אין הוא משים אל ליבו שאילו באמת רצה הקב"ה שילך עימהם לא היה שולח לו מלאך לשטן בדרך.
ואולם, קשים הדברים להבנה, שהרי אם אינו רוצה הקב"ה שילך בלעם עמהם, מדוע התיר לו הקב"ה בפעם השניה לילך עימהם, ואם הוא מעוניין שילך עימהם מדוע אסר לו זאת בפעם הראשונה ומדוע שולח בפניו מלאך בדרך?
ולומדים חז"ל מכאן כלל גדול: "בדרך בה אדם רוצה לילך בה מוליכים אותו". כאשר נגלה אליו הקב"ה בפעם הראשונה וענה לבלעם שאין לו רשות לילך עם שרי מואב, ניתנה לו גם תשובה מנומקת מדוע לא יכול הוא לילך עימהם: "לא תָּאֹר את העם כי ברוך הוא". ובלעם היה צריך להבין את הדבר ולהסתפק בו. אך, כאשר הוא מקבל את שליחי בלק בפעם השניה, אין הוא משלח אותם בצורה מיידית אלא מחכה לתשובה נוספת. בנקודה זו הוכיח שאין הוא פועל באובייקטיביות ומצפה בשוויון נפש לתשובה חיובית או שלילית אלא ניזון מאינטרס מובהק לקלל את ישראל.
או אז, מתיר לו הקב"ה לבלעם לילך עימהם ומתיר את הרסן כדי לאפשר לבלעם לממש את החלטתו השלילית. אולם חשוב לזכור ולהזכיר: אין במתן האפשרות לבלעם לממש את מחשבתו הרעה בכדי מתן לגיטימציה לדבר. ובלעם, בהתלהבות רבה, מנצל את ההזדמנות שניתנה לו.
אולם, בכדי שלא יפרש בלעם את דבריו של הקב"ה כמתן לגיטימציה לקלל את ישראל, שולח הקב"ה עוד מסר בדמותו של מלאך ד' הניצב למכשול בדרך. ושוב, אין בלעם מעוניין להבין את רצונו האמיתי של הקב"ה, אלא רק בשאלה אם יש לו אפשרות ללכת, ומשהבין שכך הוא, ממשיך בדרכו.
אם כן, לעומקם של הדברים הדבר שעליו נידון בלעם הוא על ניצולו לרעה של האפשרות שניתנה לו כדי לפגוע ברצונו של הנותן.
בעצם זהו אב-טיפוס של כל מעשה שלילי הנעשה בעולם הזה. כל פעולה נעשית בכוחות הניתנים לנו על ידי הבורא. ולמעשה, אין הבדל לעניין זה, בין מעשה חיובי לשלילי. ואנו נדרשים מכאן להסתכלות מוסרית עמוקה של מעשה שלילי לא רק כבעיה הספציפית שיש במעשה עצמו, אלא גם כמעילה באמון שניתן לנו וכהעזת פנים כלפי שמים, בעצם השימוש בכוחות המוקנים לנו למטרות מסויימות, לשם השגתן של מטרות הפוכות. מתן האפשרות והכוחות לכך אינם עדות כי הקב"ה מסכים עם המעשים, אלא רק לכך שהוא מאפשר אותם כדי לשמור על עקרון הבחירה החופשית, שהיא זו המטילה עלינו את החובה לבחור בטוב ולמאוס ברע.
(בלק תשפ"ג)
