'נוטריקון' ו'לשון הקודש'

הנוטריקון מסמל מילה שלימה, אולם אות אחת אינה משקפת תוכן בעל חשיבות מספקת ב'לשון הקודש'

"כתב אות אחת נוטריקון, רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מנין ללשון נוטריקון מן התורה?… דבי רבי נתן אמרי: 'כי ירט הדרך לנגדי'- יראה ראתה נטתה…" (בבלי, שבת קה ע"א).

הכותב בשבת חייב רק אם כתב לפחות שתי אותיות. אות כשלעצמה (בכל השפות) היא סימן שרירותי וחסר משמעות. יחידת המשמעות הבסיסית בכל שפה היא המילה. אם כן, היינו מצפים ששיעור הכתיבה בשבת יהיה מילה, ולא שתי אותיות. מאידך גיסא, הנוטריקון, הוא מתודה שמעבירה מילה לאות – אות אחת המייצגת מילה שלימה. בשל כך קיימת כאן גניזה של משמעות בתוך אות בודדת. המחלוקת הינה – כיצד נתייחס לנוטריקון כאל מילה או כאל אות?

ב'לשון הקודש' יש משמעות גם לאותיות ולא רק למילים. בספר יצירה, (ובמקורות חז"ליים נוספים), האותיות נתפסות כאבני הבניין של היקום וגם להן יש משמעות במובן כלשהו (ראו 'ריש מילין' לרב קוק זצ"ל).

אנו מוצאים הקשרים הלכתיים נוספים שבהם מופיעות אותיות ולא מילים. לדוגמה: בסוגיית הבבלי (שבת קטז ע"א) מבואר שס"ת שנמחק ונותרו בו 85 אותיות (כמניין פרשת "ויהי בנסוע הארון" המהווה ספר בפ"ע) נותרת בו קדושה (ומצילים אותו מפני הדליקה בשבת). לדעה אחת במחלוקת האמוראים, אותיות אלו יכולות להיות 'מפוזרות', כלומר, בודדות ולא במסגרת מילים. נראה, אם כן, שס"ת שנמחק ונותרו בו אותיות בודדות במספר מספיק, נותר בו משהו בעל משמעות. השיעור אינו במילים אלא באותיות.

ראשונים דנים בשאלה- מדוע לשון הקודש היא קדושה? הרמב"ם (מורה הנבוכים, ח"ב פ"ל, וח"ג פ"ח) מסביר זאת בכך שלא הונחו בה שמות לאיברי ההולדה. הרב הנזיר (שם) מסביר שהרמב"ם תופס את לשון הקודש כלשון הסכמית. כמה ראשונים (רמב"ן על התורה בתחילת פ' כי-תשא, ופירוש הראב"ד לספר יצירה פ"א מ"י) טוענים כנגד הרמב"ם שלשון כזו היתה צריכה להיקרא לשון טהורה או נקייה, אך לא קדושה. על כן הם טוענים (וכן כתב הכוזרי מ"ב סי' סז- פ, ומ"ד סי' כה, ועוד) ש'לשון הקודש' נקראת כך מפני שהיא הלשון הנאותה לטבע הנמצאים ולידיעות האמיתיות הא-להיות. ובמילים אחרות: לשון של הקודש, כלומר, של הא-ל.

כלומר, ב'לשון הקודש' המילים והאותיות אינן שרירותיות. טבען תואם לטבע העולם. האותיות הן האטומים של הנפש ושל הטבע. בשל כך, גם התיאור של העולם ושל הידיעות הא-להיות במילים אלו הוא המושלם ביותר. 'לשון הקודש' מהותית לטבע המציאות. לכן כל תרגום ללשון אחרת אינו אלא פירוש, ובהכרח יהיה פחות מהימן מן המקור בלשון הקודש.

הרב 'הנזיר' עומד על כך שחרש (=חרש-אילם) נחשב כשוטה מפני שחוסר יכולת לבטא במילים, משקף חוסר במחשבה עצמה. הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר זאת באופן רציונליסטי יותר. לדעתו חרש נחשב כשוטה מפני שחוסר היכולת שלו לדבר ולשמוע מונע ממנו באופן טכני ללמוד חכמה.

הנוטריקון מסמל מילה שלימה, אולם אות אחת אינה משקפת תוכן בעל חשיבות מספקת ב'לשון הקודש' (שהרי השיעור הוא ב' אותיות). המילה שמסומלת על ידה הינה רק משמעות האות ולא התוכן המבוטא באופן מהותי על ידה. לכן האות הזו אינה נחשבת כמילה.

מלאכת הכתיבה דורשת ייצוג מהותי של המציאות, אולם דרושה גם כמות מינימלית של תופעה זו כדי להתחייב. כאשר האות מסיימת ספר שלם, היא משלימה את הייצוג שנעשה בכל הספר כולו. היא הופכת את כל מה שקדם לה למייצג של התוכן המבוטא על ידו. לכן במקרה זה האות הבודדת נחשבת כמלאה בתוכן שהוא גם מספיק חשוב כמותית. אולם אות שנכתבת כנוטריקון רוצה להשלים את השיעור שלה במילה שהיא רק הסמל שלה.

(בלק תשפ"ג)