כשהחיילים נלחמים- כולם, אבל כולם, צריכים לשנות את ה'מוד'. לחפש את המשותף. את המאחד. עתה, כך נראה, המאבק נגד הרפורמה אך יחמיר
לתחושתי, אין פה צד אחד (ימני או שמאלני) מרוצה עד הגג, שאנן, וצד שני שפוף, מבואס. בהתרשמות שלי משיחות עם לא מעט אנשים, הרוב כאן, משני המחנות המרכזיים, חשים שהמצב "זה לא זה", מודאגים, מתפללים שתחזור השגרה המשעממת והרגועה, ואני מכוון לזירה הפנימית. לא לאתגרים הביטחוניים מול אויבנו מחוץ. בהתרשמותי, השבוע החולף לא מביא בכנפיו בשורות טובות בהקשרים אלה. עוצמת ההפגנות בנתב"ג מזה (תוך עבירה לכאורה על החוק בהיבטים מסוימים של ההפגנה) והמשך תהליך החקיקה בכנסת מזה – ושני אלה ממש בשעות שיותר מאלף חיילים של צה"ל, מיטב הנוער, מסכנים חייהם בפעולה צבאית מורכבת מול מחבלים בג'נין- הם אינדיקציה ברורה לכך שהקרע בחברה כאן ילך ויעמיק, המחאות יתגברו ויוסלמו, חם. מהביל. לא נעים. מארגני המחאה (אלה שלא מעט מהימין קוראים להם אנרכיסטים) טענו כי עם היוודע הדבר על פעולת צה"ל בג'נין הם פנו לבכירים בימין שדוחפים את נושא הרפורמה והציעו להקפיא את הדיון ברפורמה בוועדות הכנסת עד סיום הפעולה הצבאית, ובתמורה הם יקפיאו את המחאה שתוכננה בנתב"ג- אך נענו בשלילה. אם זה נכון שהם פנו ונדחו, בעיניים שלי זה חמור. אם הם משקרים בטענתם זו, שיתבעו אותם. כשהחיילים נלחמים- כולם, אבל כולם, צריכים לשנות את ה'מוד'. לחפש את המשותף. את המאחד. עתה, כך נראה, המאבק נגד הרפורמה אך יחמיר. אנשי ביטחון בכירים הזהירו כי אם יעבור בכנסת ולו סעיף אחד של הרפורמה, שלא בהסכמה, יהיו לא מעטים שיפסיקו להתייצב למילואים. לא שבגלל זה אויבנו מבחוץ יתגברו עלינו, אבל אין ספק שזוהי חציית קו אדום מסוכן קודם כל לחוסנה של החברה בישראל. בהחלט לא מן הנמנע שהקיץ הזה הולך להיות חם, מהביל ומגעיל. חברתית. רבים סבורים (ואני בתוכם) שהפערים בין דוחפי הרפורמה למתנגדיה אינם בלתי ניתנים לגישור עם ויתורים הדדיים. כל מי שנכנס לפוליטיקה אמור לדעת כי הפוליטיקה היא אומנות האפשר, אומנות הוויתורים, ההדדיות. אם אינני טועה בחוק יש מעט מאוד מגבלות על היבחרות לכנסת. גיל, למשל. הייתי בשמחה מוסיף תנאי נוסף; העדר דוגמטיות. דּוֹגְמָה (מיוונית -Δόγμα דעה) היא אמונה, דוקטרינה או עיקרון שדוגל בהם ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שאין לערער עליה, גם בלא שהוכחה לוגית או אחרת (מויקיפדיה). קצת פחות אגו, קצת יותר הכלת האחר, קצת יותר הבנה שגם החומה הסינית נבנתה צעד אחד צעד לא במכה אחת- והחיים פה היו יכולים להיות הרבה יותר נעימים. לכולנו.
לא לעולם חוסן
כל צד במאבק על הרפורמה המשפטית בונה על זה שכאשר יצליח להעבירה או להכשילה (כ"א מהמבט שלו), האג'נדה האידיאולוגית שלו מובטחת. אם לא לעולמי עד, לפחות לטווח הנראה לעין. כך חשבו גם הליברלים באמריקה הגדולה, שבעשורים השונים קטפו, בזכות כוחם הפוליטי, הישג ועוד הישג, לשיטתם, כמובן. עד שבאחרונה החלו להישמע מבית המשפט העליון שם זמירות אחרות לגמרי, וברצף פסיקות חדשות מחק הישגים של עשרות שנים. כך, למשל, בוטלה מדיניות ההעדפה מתקנת על בסיס גזעי (להשוואה – אצלנו אוניברסיטאות נותנות הקלות בתנאי הקבלה לערבים וליוצאי אתיופיה, למשל (ולהבדיל), בוטל איסור להפלות להט"בים ע"י בעלי עסקים (אצלנו נפסק לאחרונה שאסור להפלות על רקע זה), בוטלה תוכנית ביידן למחיקת חובות לסטודנטים ממעמדות נמוכים, ולמי ששכח, רק לאחרונה הורחבה שם הזכות לשאת נשק כמעט חופשי חופשי ובוטלה פסיקה שאפשרה הפלות בכל רחבי ארה"ב (מה שאצלנו עדיין לא חופשי לגמרי). וכל אלה קרו בארה"ב כשהמפלגה הדמוקרטית היא ששולטת בבית הלבן ובבית הנבחרים. מה הלקח שאפשר ללמוד? קודם כל שלא לעולם חוסן. בית- פרופ' יובל אלבשן במאמרו ב'ידיעות' הציע לתומכי הרפורמה מזה ולכוח קפלן מזה במקום להקצין עמדות בהסתמך על רוב כזה או אחר בבית משפט שיש היום או מקווים שיהיה, נכון וראוי יותר להגיע להסכמות כאן ועכשיו, לקבוע כללים מאוזנים עכשיו כשעוד אפשר. עוד אפשר? בעיניים שלי, הישועה לא תבוא מחילופי המהלומות בכנסת, גם לא מהשיחות בבית הנשיא. רק מהשטח. יש כמה וכמה התארגנויות א-פוליטיות במאמץ "להרעיל" את הציבור הרחב לדיאלוג של הכלה, של הסכמות. כך נפגשו באחרונה במגדל דוד כחמישים רבנים, נציגים מראשי המחאה, פרופסורים וכדומה וניסו להגיע להסכמה ראשונית על מעין 'חוזה חברתי' חדש, כך פעילה עמותת 'הרבעון הרביעי' שעושה חריש עמוק בחוגי בית להדביק רבבות ב'אני מאמין' שלה, ויוזמות נוספות. ככל שההידברות מלמטה תדביק ותסחוף אזרחים מודאגים נוספים, כך קולם עשוי סוף סוף להישמע גם בחלונות הגבוהים.
חכמה בגויים האמן
הכאוס שהולך כאן ברחובות, בניצוח 'כוח קפלן' הוא כ'כסף קטן' לעומת מה שחווה צרפת בימים האחרונים. נכון שהרקע למהומות שם וכאן שונה לגמרי, אבל אם נכניס למשוואה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן, גם את המהומות והפיגועים שהיו כאן בערים המעורבות בזמן 'שומר חומות' (שבחלקם ממשיכים עד ימים אלה, בלוד למשל), אפשר יהיה למצוא, בלי מאמץ גדול, גם נקודות דומות פה ושם. מפכ״ל המשטרה, רב ניצב יעקב שבתאי, האיש שלא מוכן להתיישר עפ"י הסרגל העקום של השר בן גביר, קורא כנראה את המצב לעומק, והנחה את אגף המבצעים, חטיבת המודיעין והיחידה לקשרי חוץ שבמשטרה, ללמוד את השתלשלות אירועי הפרות הסדר האלימות המתרחשות מזה מספר ימים בצרפת. המפכ״ל הנחה לבחון מה הוביל למחאות ולתגובה הקיצונית של המפגינים בצרפת, מה היו הנחיות המשטרה, כיצד פעלה המשטרה לפני האירוע שהוביל למחאות ותוך כדי שהאירוע מסלים להפרות סדר אלימות ברחבי צרפת. מה שנקרא, חכמה בגויים- האמן.
קול ייחודי
מכירים את 'כשם שפרצופיהם שונים…"? לו שאלו אתכם מהן עמדותיהם של ראשי יישובים שמעבר לקו הירוק ביחס לסוגיית הישראלית-פלשתינית, 99.9% אם לא 100% היו עונים שיש להם עמדה אחת ברורה, יצוקה, 'העתק הדבק' – לא למדינה פלשתינית, כן להחלת ריבונות ישראלית וכדומה. בראש המועצה המקומית אפרת מכהן עודד רביבי, לו חלק גדול בהתפתחות היישוב המקסים הזה. לרביבי, שאי אפשר לחשוד בו כמי שלא אוהב את ארץ ישראל, עמדות מקוריות (ואמיצות) בהרבה תחומים. אחת מהן הוא ביטא השבוע, ביום הראשון לפעילות צה"ל בג'נין. ואני מצטט: "התפיסה שהושרשה בספטמבר 93' הדוגלת בנסיגות והיפרדות כמו גם העקירה בקיץ 2005 קרסה לנגד עינינו, שכן מכל מקום ממנו יצאנו אנו נדרשים לשוב אליו בכוחות צבאיים כדי לשמור על בטחוננו". עוד הוסיף רביבי- "דווקא במקומות בהם פעלנו לקדם חיים משותפים, יחסי שכנות ופחות נסיגות וחומות- פגשנו פחות טרור ופחות איבה. מועצה מקומית אפרת, על יחסי עם הכפרים השכנים, היא המודל אותו יש לאמץ ולהפנים כי הערבים כאן כדי להישאר וההתיישבות כאן להישאר". לא נראה לי שתהיה תנועה גדולה של ראשי יישובים ביו"ש שתחתום על זה בפומבי, למרות שביישובים רבים יש שיתוף פעולה חיובי עם השכנים הבני-דודים שאינם מעורבים בטרור, ככל שידוע. ובעיניים שלי, המדינה שקועה בבוץ כזה גדול בכל כך הרבה עניינים, שאין לקברניטיה את הפניות להתעסק בסוגיה הישראלית- פלשתינית, שללא ספק הייתה, הינה ותהיה 'פצצת מצרר', ורק מנהיג שקם אחת לאלף שנים יהין להתמודד מולה על כל המשמעויות האישיות (שלטוניות) והלאומיות הכרוכות בכך. ממשה עד משה? מבן גוריון ועד…(מי?).
שני אחמד טיבי
כמה רפש הטיחו בכירים בליכוד בבכירים במפלגות המרכז-שמאל על שהכניסו את רע"מ של מנסור עבאס לקואליציה ועל שהתחייבו לתת למגזר סכומיי עתק. ועבאס, כידוע, נחשב עוד למתון שבין חברי הכנסת הערביים. הליכוד, למי ששכח, במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת, השתמש לא מעט בסלוגן: "זה או ביבי או טיבי". ח"כ ד"ר אחמד טיבי, חבר כנסת ותיק, רהוט ובקיא בעבודת הפרלמנט, צחק כל הדרך אל הפרלמנט כשנתקל בסלוגן הזה. מי כמוהו ידע טוב טוב על הקשרים (שלא לפרסום) בין חברי ליכוד בכירים לבינו. ובכן, בימים אלה דנים בכנסת על מינוי סגן ליו"ר הכנסת. עפ"י דיווחה של יערה זרד, שר המשפטים יריב לוין (ליכוד, כמובן) מתעקש על מינויו של אחמד טיבי לסגן יו"ר הכנסת ונשמע במליאה נוזף בח"כ טלי גוטליב: ״אנחנו צריכים אותו (את אחמד טיבי) והוא ייבחר". גוטליב לא נבהלה מהצעקות, בטח גם לא השתכנעה, אבל לתמימים שבקרבנו זוהי עוד הצצה ל'ישראבלוף' שמספקים לנו נבחרינו בבית המחוקקים. ביד אחת יתקפו את טיבי, ביד שנייה יקרבוהו כי יידע לספק את הסחורה בבוא הזמן. אגב, בעוצמה יהודית מצהירים שלא יתמכו במינוי ובימים הקרובים יחליטו אם יימנעו או יתנגדו למהלך.
אפשר עוד לתקן?
נוכח קידום חוק בחירת רבני עיר בכנסת, עפ"י הצעתם של רוטמן ומלול, שמאיינת את כוחה של הרשות המקומית בבחירת הרב, כתב הרב אפרים זלמנוביץ, רבה של מזכרת בתיה, את הדברים הבאים:
"כאחד מוותיקי רבני העיר בישראל אני קובע שקרנה של הרבנות בישראל ירדה ותרד עוד יותר עם חקיקת החוק החדש.
זה זמן שאני קורא למחוקק לחוקק חוק רבני בתי הכנסת. בישראל קיימים מעל עשרת אלפים בתי כנסת כמדומני. אני מדבר על כמה אלפים של רבנים שייבחרו כרבנים קהילתיים בבתי הכנסת על ידי האסיפה הכללית של עמותת בית הכנסת בבחירות אישיות דמוקרטיות.
ברור שהמועמד חייב להיות בעל כושר לרב מטעם הרבנות הראשית לישראל אחרי שעבר בהצלחה את הבחינות. רבני בתי הכנסת יבחרו מביניהם את רב העיר. המועמד חייב לשאת תעודת כושר לרב עיר מטעם הרבנות הראשית ואחרי שכיהן עשר שנים כרב בית כנסת. רבני העיר יבחרו מביניהם את הרב הראשי אחרי שכיהן עשר שנים כרב עיר והוא גם בעל כושר לדיינות. רבני העיר בישראל יבחרו גם את חברי מועצת הרבנות הראשית. כך תצמח רבנות מתוך העם והמקובלת על העם. אפשר עוד לתקן את המעוות".
רק הבאנו.
המדרשייה
וואלה, שאפו לטל בכר ויאיר אגמון על סרטם על המדרשייה. חיכיתי בציפייה דרוכה להקרנה, לפחות כמו לגמר המונדיאליטו, נהניתי בחלקים מסויימים, התעצבנתי בחלקים אחרים, ובעיקר הוצפתי בגעגועים לאותם ימים (וזה היה מזמן. ממש מזמן. מחזור כ"ו, למבינים). ב'שורה התחתונה'- לא כועס על בכר. אני מאמין שהוא הביא את מה שהוא חווה במדרשייה פלוס מה שמכתיב המדיום. שיהיה מעניין. כולה סרט. (עם המון יח"צ). לא תמיד חייבים את כל האמת. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
בעיניים שלי, כשבכר יגיע, אחרי 120 בטוב, לגן עדן (וכמדרשיסט יש לו כבר 90% מכרטיס הכניסה..) אני רואה בדמיוני את הרב יגל שלנו מקבל אותו בחיוך הנסוך דרך קבע על פניו, מלווה אותו בסטירה מצלצלת, אבל מאוד ידידותית, כפי שכולנו קיבלנו חדשות לבקרים (כאשר אחרי שנים קיבלתי כמה כאלה מהרב עובדיה יוסף זצ"ל כבר הייתי מתורגל), ומושיב אותו לחברותא כמה שעות על דרך ארץ והכרת הטוב, והם מסיימים את הלימוד בהרמת 'לחיים'. וגם. בזכות בכר ואגמון שם המדרשייה נישא בפי רבים (וטובים). נוכח הפגיעה לכאורה בשם המדרשייה ובעיקר בשמם הטוב והנערץ של ראשיה וקברניטיה הרב יהושע יגל וישראל סדן זכרם הטוב לברכה, חשבנו, חברי הטוב למחזור, זולו (שמואל הורביץ שליט"א) ואנכי, לעשות מהלימון לימונדה, ולפעול במגוון דרכים להוקיר להם תודה, כל כך הרבה שנים אחרי, אבל עודנו מכירים בכך ששלנו- שלהם הוא. חשבנו על מספר דרכים, אבל פתוחים לרעיונות מ'חכמת ההמונים'. נשמח לרעיונות ממדרשיסטים שמרגישים כמונו- תיבת המייל motizulu26@gmail.com לרשותכם. הפציצו אותה, ונעדכן בהמשך.
