ככה אוהבים?

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג', ב'). מכל אומות העולם, אני הכי אוהב אתכם אומר לנו הקב"ה. ולכן חטאיכם ייזכרו ותיענשו על כולם.
בלבם של כל ילד וילדה מקננת מִשאלה להיות זה שההורים אוהבים, משגיחים, גאים ומזהים בו משהו ייחודי ומבטיח. ולא זו בלבד. להיבחר אנו רוצים, על פני המתחרים האחרים. שורשי היריבות הקמאית נעוצה בתחרות הבנים על ליבו של האב (הביולוגי והרוחני) ואַדני התרבות מיוסדים על תחרות ובחירה.
בחירה מעניקה לנו תחושת זהות ומשמעות. הנה הבחינו בנו, בינות לרבים אחרים, גילו אותנו והעניקו לנו הזדמנות. אנו על פסגת העולם! עת לנוח על זרי הדפנה!
האמנם?
"דווקא ממך ציפיתי ליותר…" יאמר הורה/ מורה לתלמיד אהוב ומוערך שסרח, ואיש/ אישה לבן זוגו. "עשית ממני מה שאיני" ישיב הבן. "הטלת עלי עול וציפיות שהם למעלה מיכולותיי", "שגית בבחירה אבא", "די! עזוב אותי!"
הפטרת השבוע, הפרשה והתורה בכללה, מפגישים אותנו עם בנים ועַם שנבחר/ו, במידה רבה בעל כורחם (אין זה סותר שלעיתים הם שמחים על כך) ומצוּוים לשאת עול ואחריות. יש שמאמצים את העול באהבה, ויש – שפָחות…
איני רוצה/ יכול! מתריס עם ישראל כלפי אביו שבשמים, מבקש להפסיק לקבל נבואה, מתבוסס בכעס, שותה לשכרה ופועל לנתק קשר ומגע: " וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים… וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים, יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר, לֹא תִּנָּבְאוּ" (ב', י"א). תסכול, שנאה, התנגדות דָווקאית, בריחה ופגיעה עצמית אני מוצאת בפסוקי ההפטרה המתארים שפל מוסרי ואכזריות של ראשי העם המכוונת כלפי "יקיריו" של הקב"ה: "הצדיק", "האביון", ו"הנערה".
בְּנִי אהובי, משיב בורא עולם לכל אחד מאתנו, אין אתה יכול להימלט מן הבחירה בך, וממי שהנך. מהותך היא חוק טבע, אינסטינקט: "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא…" (ג', ח'). בני היית ובני תישאר ודרך ויעוּד נמסרו בידך, בין אם תחפוץ בהם ובין אם לא. אתך אני מראשיתך, מסקל מכשולים, מורה ומשגיח, ובאהבתי אותך, ובפרט כשתסטה מן הדרך, אוכיח ואעניש אותך, אכיל את שנאתך ועליך לא אוותר.
השגחה אלוקית יכולה להכאיב, מגלה לנו הנביא. והמסע המשותף ארוך ומאתגר. כך גם ההורות. (וישב תשע"ח)