הגזירה אמת והחריצות שקר

מספרים על אשה תמימה שהייתה מקשיבה כל שבת מעזרת הנשים לקריאת התורה, ובכל שנה, כשהגיעו לפרשת השלכת יוסף אל הבור ומכירתו, הייתה פורצת בבכי. עד ששנה אחת כשהגיעו שוב לפרשת יוסף ואחיו, לא פרצה האשה בבכי אלא אמרה: מגיע לו! אחרי כל כך הרבה פעמים אין יוסף לומד את הלקח, אלא הולך שוב אל אחיו, אם כך הרי מגיע לו!
כאותה אשה תמימה המאשימה את יוסף בהליכתו אל אחיו, חושבים רבים וטובים מאתנו, כאילו אנו, בני האדם בלבד, קובעים את מהלכי חיינו, ועל כן לדעתם רק מפני שיעקב ביקש מיוסף ללכת אל אחיו, ורק מפני הסכמתו של יוסף ללכת, ירדו אבותינו למצרים. כבר רש"י, בפירושו לתורה, רומז לנו שהליכתו של יוסף לאחיו הייתה בעיקר פרי החלטתה של ההשגחה העליונה, כמו שכתב: "וישלחהו מעמק חברון – מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור מחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: 'כי גר יהיה זרעך'". ואכן, אם אנו בוחנים את המהלך של יעקב ויוסף, הרי השפיות האנושית הייתה צריכה לשלול את כל המהלך הזה. הן מצד יעקב שידע שאחיו שונאים אותו ומקנאים בו ובגלל השנאה הזו היה צריך יעקב להימנע מלשלוח את יוסף אל שונאי נפשו, והן מצד יוסף שידע ששנאתם אליו הגיעה עד כדי שאינם יכולים דברו לשלום, גם הוא היה צריך לסרב ללכת אל אחיו. ואם מפני מצות כיבוד אב אינו יכול לסרב לבקשת אביו, הרי לפחות מרגע שלא מצא אותם בשכם, שכבר מילא את שליחותו, היה יכול לשוב על עקביו. אבל יוסף מתעקש למצוא אותם, ורק דבקותו במטרה הביאה אותו לבסוף אל אחיו בדותן.
כך כתב גם הרמב"ן: "כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו, ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם… להודיענו כי עצת ה' היא תקום". גם האחים, למרות שהחליטו לחסל את יוסף, השתדלותם נגד עצת ה' לא הצליחה, ההשגחה העליונה היא המנהלת אותם, והם נעים ממחשבתם הראשונה להורגו, אל השלכתו אל הבור, ומשם לבסוף למכירתו לישמעאלים, מה שהביא לבסוף את יוסף למצרים. את המהלך הזה המשילו חז"ל במדרש (ב"ר פ' פ"ו): "לפרה שהיו מושכין אותה למקולין (בית מטבחיים) ולא הייתה נמשכת – מה עשו לה? משכו את בנה לפניה והייתה מהלכת אחריו על כורחה. כך ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות (של ברזל), אמר הקב"ה: בני בכורי ואני מורידו בביזיון, אתמהא?! אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כורחו". ובמדרש תהלים (מזמור קח) הוסיפו: "כך קודם שבא יעקב למצרים כמה מנגנאות (תחבולות) נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים".
קביעתו של הרמב"ן: ש"הגזרה אמת והחריצות שקר" אינה אמורה בעיקרה בתחום הפרט, כי שם אנו אומרים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ולבחירתו החופשית של האדם יש כר נרחב לפעילות. אלא היא נאמרה בעיקר בהקשר לאירועים הקשורים לכלל ישראל, ובמיוחד למהלך ההיסטורי של עם ישראל. אך גם בתחום הכלל לא כל השתדלות היא שקר, אדרבא חז"ל אמרו לנו: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א־ל יבוא ויטול שכרו" (ויק"ר פכ"ז). הכוונה היא לכל השתדלות המנסה למנוע או להפריע לעצת ה' אשר דבר טוב על ישראל, השתדלות כזו היא שקר, ככתוב: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". אדרבא, עלינו להיות שותפים לסייע לקב"ה להגשים את גזרתו. ועל כך כתב הראי"ה קוק: "סבורים אנחנו שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום (כוונתו לשיבת ציון בתקופתנו)… ואנו שוכחים כי לולא יד בעל־מלחמות, זורע־צדקות ומצמיח־ישועות, לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה, שוכחים אנו שהיד הסודית הזאת היא כל המפעל" (מאמרי הראי"ה עמ' 153).

ההיסטוריה הישראלית רצופה דוגמאות לאמרתו של הרמב"ן: "שהגזרה אמת והחריצות שקר", כמו שראינו במלחמת ששת הימים- לא רצינו לכבוש את ירושלים ושלחנו שדרים למלך ירדן, שיסלק ידו מהמלחמה וכל רע לא יאונה לו, אבל הגזירה הייתה אחרת. וכן ראינו את הכלל הזה בהסכמי אוסלו, כשחלקים בלתי אחראים בעם ניסו להמר בביטחונו ובקיומו של העם, להביא אל ביתנו את מבקשי נפשנו, ולבטל את שובו של עם ישראל לארצו, וגם כאן ראינו מה הייתה סופה של ההשתדלות השקרית הזו. וכך הדבר ממשיך בכל הניסיונות האחרונים להחזיר אחורה את גלגל הגאולה. אמנם אין לנו פוליסת ביטוח לגבי העתיד של המחר, אך לאור התקדימים שלנו בארץ ישראל וגם כאן אנו תקווה כי "הגזרה אמת והחריצות שקר". (וישב תשע"ח)