מה המשפט העברי אומר על התיישנות?

לצד עשרת הדיברות, אחד הפסוקים רבי העוצמה בפרשתנו – שפותחים גם את סדר הקריאה בצום תשעה באב – מבטא את השתרשותם של בני ישראל בארץ ישראל: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ".

ראשיתו של הפסוק באידיליה שְלוֵוה: אדם מוליד לא רק בנים, אלא זוכה לראות גם "בני בנים". הוא "מתיישן" בארץ, הופך להיות בה דייר של קבע. מָשָל לא הגיע אליה אך לפני זמן קצר, מהגר חסר כל שעלה מן המדבר, לאחר מסע מפרך של תלאות עבודת פרך במצרים, גזרת השמדה וכיליון מרחפת כל העת מעל ראשו, הימלטות באישון לילה כשבצקו אפילו טרם הספיק להתחמץ, ולאחריה נדודים קשים ב"מדבר הגדול והנורא" במשך ארבעים שנה.

והנה, אך הגיע לארץ ישראל, וכבר הוא זוכה לשחק עם ילדיו ונכדיו, ול"התיישן" בארץ. למראית עין, לפנינו מחזה מרהיב, ברוח "איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר".

אכן, אפשר שדווקא "התיישנות" זו היא בעוכרינו. מיד לאחר הסימפוניה הששית, הפסטורלית, ותוך כדי דיבור, נשמע ברקע קולם המאיים של תופי הטם-טם וחצוצרות המלחמה של הסימפוניה החמישית: "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ".

השחתה, שחיתות, עבודה זרה, עשיית רַע, מעשים הרסניים שמעלים את חרון אפו של הקב"ה.

יש מן הפרשנים שיצרו זיקה בין תחילת הפסוק לסופו. לדידם, סופו של הפסוק, ההשחתה הנוראית, היא תוצאה ישירה של ה"ונושנתם". זוהי תולדה ישירה של אותה תחושת שלווה, שכורכת עמה אדישות, חוסר מעש, מתוך מחשבת כזב שהנה כבר הגענו "אל המנוחה ואל הנחלה".

כך, למשל, מפרש הרמב"ן על אתר: ""כי תוליד בנים ובני בנים – ובעבור היותכם 'ישָנִים' בארץ תשבו לבטח, ואולי תשכחו את ה'". הנה כי כן: "התיישנות" מובילה ל"שינה", ותנומה זו מובילה לשכחת הערכים החשובים שהיו הבסיס לישיבה בארץ.

כאיש חינוך דגול, הרש"ר הירש מעמיק וממקד את החשש גם בפער הבין-דורי, הבלתי ניתן לגישור, שבין בני הדורות השונים, בין דור ה"אבות" לבין דורם של ה"בנים" ו"בני הבנים".

לדבריו, "אין משה חושש שיחטאו מיד אחרי בואם אל הארץ; אך ככל שיאריכו ימיהם בארץ, כן גדולה הסכנה שיגיעו לידי חטא. לפיכך משה רואה את הסכנה קרבה, אחרי שכבר נולד דור שני ודור שלישי בארץ וכבר 'התיישנו' בארץ".

דור הבנים, ולמעלה הימנו דור הנכדים והנינים, כבר לא חווה את מאורעות המדבר ונוראותיו. הוא נולד לתוך מציאות שלווה, למדינה "מן המוכן", ועלול לסבור שכך היה וכך יהיה לעולמים. בעיוורונו, עשוי הוא לחשוב שכבר תמה משימתו, ויכול אף רשאי הוא לנוח על זרי הדפנה. אכן, דווקא שלווה זו, על ברכתה הגדולה, מסוכנת ביותר ועלולה להביאו אלי אבדון.

פרשנות זו מקבלת חיזוק מפסוק נוסף שמופיע בסופו של ספר דברים (לב, טו) ולכאורה מבטא אותה תופעה בדיוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן, וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתו". דווקא השלווה, ההשמנה והשובע – הֵם-הֵם "אֵם כל חטאת" והגורם לנטישת מצוות האל, לניבולו ולניוולו.

יהא אשר יהא תוכנה ומהותה של "התיישנות" זו, בעולם המשפט נודעת לה משמעות אחרת ומעשית.

ואכן, ההתיישנות הייתה זה כבר לאבן פינה בשיטות משפט בן ימינו. כך במשפט הפלילי וכך במשפט האזרחי. לפי עקרון ההתיישנות, משחלף פרק זמן מסוים שמשכו נקבע בחוק, לא ניתן עוד להגיע תביעה אזרחית או כתב אישום פלילי כנגד נתבע-חייב או נאשם.

לעקרון יסוד זה במשפט ניתנו צידוקים שונים:

א. על מנת לקדם את הוודאות במשפט ראוי לא להותיר סוגיות שבמחלוקת "פתוחות" לאורך זמן רב מדי;

ב. פגיעה בזכויות בעלי הדין: הגשת תביעה או העמדה לדין זמן רב לאחר האירוע עשויה לפגוע בהגנתו של נאשם או ביכולתו של נתבע בתביעה אזרחית להתגונן כראוי. והלא כך היא דרך בני האדם, שבחלוף השנים זיכרונם מתעמעם, ועובדות נשכחות, ובירור העובדות כדי להגיע לאמת הופך להיות קשה יותר ויותר;

ג. נימוק ראייתי: ראיות שהיו עשויות לסייע לנאשם או לנתבע אינן נשמרות דרך כלל לאורך שנים רבות;

ד. מטעמים של מדיניות משפטית, ראוי יותר לדון באירועים חדשים מאשר במקרים שאירעו לפני עשרות שנים;

ה. האפשרות להגיש כתב אישום או תביעה לצמיתות עשויה ליצור עומס כבד על בתי המשפט שגם כך כורעים לא אחת תחת הנטל. העלאת תביעות ישנות כ"מן האוב", מן העבר הרחוק, תכביד עוד יותר על המערכת.

בספרות המשפטית נשתברו קולמוסים רבים בניסיון לעמוד על מהותה של ההתיישנות – האם היא שייכת לפן הפרוצדורלי של המשפט, לסדרי הדין, או שמא היא מבטאת דין מהותי? "חקירה" זו אינה תיאורטית בלבד והיא בת השלכות מעשיות (כך, למשל, כאשר שונו הוראות הדין בתוך פרק הזמן של ההתיישנות ותקופתה קוצרה או הוארכה).

מכל מקום, בשונה משיטות המשפט בנות ימינו, במישור העקרוני המשפט העברי אינו מכיר בהתיישנות. לדידו, חלוף זמן – ואפילו משכו ארוך ביותר – אינו מהווה סיבה מספקת לאובדן זכותו של אדם לתבוע את נזקו או למצות את הדין עם אדם החשוד בעשיית מעשה עבירה.

ביטוי לכך במישור האזרחי, ניתן בהלכה שבשולחן ערוך הקובעת לאמור: "כשמלווה מוציא שטר חוב מקוים, אומרים ללווה: שַלֵם! אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים מחל לו, כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו (שולחן ערוך חו"מ צח, א).

עם זאת, גם חכמי המשפט העברי לא התעלמו כליל מהרציונל (ההיגיון) שניצב בבסיס דין ההתיישנות המודרני, והציעו לו מספר חלופות. כך, למשל, למרות שכאמור לעיל, במשפט העברי חלוף הזמן והשתהות התובע מלממש את זכויותיו אינם מאיינים את הזכות שעומדת לו מכוח הדין, והוא רשאי להגיש תעצומותיו, טענותיו ותביעותיו לבית הדין, עשוי בית הדין להטיל ספק במהימנות טענותיו. ברוח זו נפסק ש"צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו" (שו"ע שם, סעיף ב).

יתר על כן: לימים, הוסיפו קהילות שונות תקנות קהל שמגבילות את זכותו של בעל חוב לגבות את חובו הישן, "לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק הערמות מבעלי ערמה".

כפי שציין הדיין הרב ציון אילוז (שאת מאמרו מאיר העיניים בסוגיה זו ניתן למצוא במרשתת), בבוא המחוקק הישראלי לחוקק חוק התיישנות אזרחי, נדונה במשרד המשפטים גם עמדת המשפט העברי. היועץ למשפט עברי דאז, מו"ר מנחם אֵלון, כתב חוות דעת מקיפה בנושא זה (שלימים פורסמה גם בכתבה העת של "הפרקליט" של לשכת עורכי הדין), וח"כ זרח ורהפטיג התייחס אליה בעת הדיון שהתקיים בכנסת על אישור הצעת החוק.

ביטוי לעמדת המשפט העברי בסוגיה זו ניתן גם באחד מפסקי דינו של השופט יעקב טירקל, שהלך לבית עולמו לפני מספר חודשים. פסק הדין עסק בעניינו של נכס מקרקעין שהוגדר כ"נכסי נפקדים". בחלוף כ-36(!) שנה, תבעו בני המשפחה את האפוטרופוס לנכסי נפקדים בטענה שלא היה מקום להכריז על הנכס ככזה. בבואם להסביר את השיהוי הרב בהגשת תביעתם, טענו התובעים שאביהם "היה חולה כל הזמן ולא יכול היה לעשות מאומה", ובכך שהבכור בין המערערים "המתין עד שאחיו יגדלו ואז התחיל לחפש את נכסיו של סבו המנוח כאשר לא ידע על איזה חלקות מדובר". בדחותו את טענתם, קבע בית המשפט ששיהוי כה כבד מצריך הסבר משכנע יותר, ומשזה לא ניתן, מתחזק הספק במהימנות גרסתם של המערערים, ומתחזקת ההנחה שזנחו את זכותם. בחתימת דבריו עמד השופט טירקל על עמדת המשפט העברי בסוגיית השיהוי, הזכיר חלק מן המקורות שנזכרו לעיל, והסיק: "אכן, נקודת המוצא של המשפט העברי שונה מזו של המשפט הישראלי. המשפט הישראלי קובע תקופות התיישנות ומוציא חריגים; במשפט העברי הכלל הוא שאין תקופת התיישנות, ואם קיימת התיישנות הרי שהיא החריג. אולם על-אף השוני בנקודת המוצא קיים דמיון רב ביישום ההלכה בבתי-הדין, המשתמשים בסברה כי שיהוי רב שנים מוליד ספק שמא הערמה יש כאן".

הדיון בסוגיה חשובה זו עשוי ללמדנו פרק מאלף ביישום המשפט העברי בימינו ולימינו, ובדרך הראויה ליציקת יינו הטוב והישן של המשפט העברי אל קנקנה המתחדש של מערכת המשפט במדינה יהודית ודמוקרטית.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)