הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
שיח של נחמה הוא שיח של חסד. הוא דיבור על לב, הוא קריאה. הוא הכרה שמדובר בצלקות עמוקות מתקופה קשה. ההדחקה מפנה את מקומה להזדהות עמוקה עם הכאב ועם המשבר. שיח של נחמה הוא הבנה שהכוחות לקום מחדש אינם זמינים – הבשר חציר וחסדו כציץ השדה. שכדי להתנער יש צורך להושיט יד, לחפוץ בהתקשרות ההדדית, לבוא מתוך אמון עמוק שהנקודה הטובה שביסוד כל הפעילות קיימת בלב כל אדם. שיח נחמה הוא שיח של רועה רחום, שמטפל בעדינות יתרה בעדר, בטלאים, בעוללים. לא בכוח. לא בשבט.
שיח של נחמה הוא שיח של בשורה. לא עוד הטחת האשמות ופגיעות הדדיות; לא עוד התקשקשות בשאלת 'מי התחיל?' ומהן הכוונות הנסתרות המניפולטיביות. שיח של נחמה הוא עליה על הר גבוה וקריאה לכל הסובב: "אל תיראו". לא כהעמדת פנים כי אם בכנות וביושרה, שכוללת בתוכה גם הבטחה שלא לחפור תהום. שיח של נחמה הוא מבט אל העתיד, ולא המשך הסתבכות עם העבר.
שיח של נחמה הוא שיח של חיים. לא אטימות. לא דומם כפסל. שיח של נחמה הוא שיח שפונה לכולם, "איש לא נעדר", והוא מבקש את החיבור ואת הקישור. בנבואת ישעיהו מדובר בשיח של נחמה בין עם ישראל ובין הקב"ה, ובחידוש הברית וההליכה המשותפת לקראת הגאולה; בהשאלה אנו למדים מכך גם על היחסים בין בני אדם. בין אם מדובר בשיח של נחמה בזוגיות שנמצאת במשבר; בין אם מדובר בשיח של נחמה בקהילתיות המבקשת את דרכה מתוך פולמוסים ומחלוקות עמוקות; בין אם מדובר בחברה כולה, על המחלוקות הפוליטיות והמוסריות שבה. לעולם יש צורך לחדול מהטחת דברים קשים, לשנות את ההתייחסות לכאבו של האחר, ולבוא עם בשורה המבקשת לגאול את המציאות הקיימת, לשבור חומות ולפתוח דלתות, ולפחות לאפשר את ההתקשרות המחודשת, אם לא לדחוף לכיוונה.
לא קל לנקוט בו. הוא מחייב ענווה; הוא מחייב התנערות מהתפיסה השגויה של "מילוי מקום" – כאילו כל העולם כולו מלא רק מאתנו, והכרה שמה ששנוא עלינו אין אנו עושים לחברינו; הוא מחייב חיפוש דרך באופן מתמיד – כיצד להעלות בקנה אחד גם את עצמיותנו ותשוקתנו לממש בפועל את מה שאנו מאמינים שהוא הדבר הנכון לעשות, וגם את ההכרה שכנראה זה שעומד מולנו חש את אותו הדבר, וכל אחד מאתנו מבטא רק חלק מתמונת המצב המלאה, ולא את כולה.
שיח של נחמה אינו חולשה, אינו ויתור ואינו כניעה. להפך, הוא מצוי בצומת שממנה פונות שתי דרכים – ואנו הולכים בשתיהן. דרך אחת מכוונת לבטא את עצמיותנו, את תפישותינו, את הערכותינו ביחס לבאות, ואת המשימות המוטלות עלינו. דרך שניה היא לפנות מקום, לפתוח שערים, להתחבר, לרכך, ולקשור לבבות.
כמה אנו זקוקים עתה לשיח של נחמה. בינינו ובין הקב"ה; בינינו ובין הסובב אותנו; בינינו ובין הסערה הפוליטית. הלוואי ונבחר בשיח זה, כי אין טוב ממנו.
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)
