פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
חכמי הלכה רבים קבעו שיש לגייר גרים שמניעיהם אינם לשם שמיים, בגין השיקול של "שעת הדחק". כלל הלכתי קובע: "שעת הדחק כדיעבד דמי" (יבמות ק, ע"ב). כלל זה מניח שיש שתי מערכות נורמות: "לכתחילה" ו"בדיעבד". הנורמות מהסוג הראשון חלות במצב עניינים סטנדרטי. לעומת זאת, נורמות מהסוג השני חלות בשעת הדחק, ובדרך כלל זה מבסס הקלה בדין. יש הבדל גדול בין כלל זה לעיקרון ההלכתי של "הרע במיעוטו". העיקרון האחרון מניח שהתוצאה ההלכתית אינה ראויה, ולמרות זאת יש לפעול על-פיה. לעומת זאת, העיקרון הראשון קובע שבשעת הדחק יש לפעול לכתחילה בנורמות מקלות.
העיקרון של שעת הדחק בהקשר של הגיור, עולה כבר בתשובת הרמב"ם, שהיא אבן יסוד בפסיקה ההלכתית. בין שאר הנימוקים להקלה בגיור כותב הרמב"ם: "וסמכנו על אמרם ז"ל: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'" (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן ריא). על דברי הרמב"ם כותב הרב אליהו חזן: "ואם זה כתב רבנו ז"ל בזמנו, מה נענה ומה נאמר אנו בדורותינו ובארצות החופש והדרור?" (שו"ת תעלומת לב, חלק ג, סימן כט). הרב חזן, שהיה קשוב למציאות הריאלית של יהודים במצרים, לוב וארץ ישראל, זיהה את העובדה שבמציאות זו אין בידי בית דין כוח לכפות קיום ההלכה. אבל הוא לא הסתפק בכך. הוא צעד צעד נוסף; הוא ידע היטב שבזמנו של הרמב"ם יד בית הדין הייתה תקיפה על הקהל. לפיכך עמדתו היסודית של הרמב"ם חלה ביתר תוקף במציאות המודרנית: יש להתחשב במציאות זו ולא לפעול כנגדה.
חברי ושותפי פרופ' צבי זוהר הניח את יסודות הבניין להבנת ההלכה הספרדית במחקריו החשובים, במיוחד בספריו: מסורת ותמורה, והאירו פני המזרח. הוא הראה שההלכה הספרדית פונה אל המציאות הריאלית, ואינה מתכתבת רק עם נמענים אידאליים – יהודים שומרים תורה ומצוות. הקהילה ההלכתית לה הם מחויבים היא עם ישראל בכל שלל אופני הקיום היהודיים. ואכן, פוסקים ספרדיים מאז ומעולם ממשיכים במסורת זו שהשתקפה גם בכתיבתם של חכמי הספרדים. גם בסוגיה שלפנינו.
בדור החוקרים השני של המסורת הספרדית עולה הטענה שההבחנה בין הלכה אשכנזית מול הלכה ספרדית אינה דיכוטומית. היו גם חכמי הלכה אשכנזים קשובים למציאות ומתמודדים עימה. כך כותב הרב יהודה צירלסון, שחי ברומניה ורוסיה (1860-1941), והיה חבר פעיל באגודת ישראל:
"כיון דכבר נישאו אותן נוכריות לבחורי ישראל בנישואין אזרחיים שיש להם תוקף ועוז על פי חוקי הממשלה, ועם זאת הנן יושבות לבטח תחתיהם, וגם כבר ילדו להם בנים – הרי אין לפנינו שעת הדחק גדולה מזו: דלבד מה שהעבריינים ההם לא ישמעו לנו לגרש נשותיהם במצב אשר כזה, הנה עצם הוצאת הגירושים הנימוסיים [=האזרחיים] אל הפועל הוא דבר הקשה מאד מכל צד. אם כן, הרי נקטינן ד'שעת הדחק כדיעבד דמי'" (שו"ת עצי הלבנון, סימן סג).
ציטטתי כאן רק חלק קטן מתשובתו היסודית והמופרטת של הרב צירלסון, כדי להדגיש שהוא, כמו חכמי הספרדים, הכיר היטב את המציאות. הוא לא הניח שיהודים חילוניים אינם חילוניים באמת. הוא הבין את המצב לאשורו: עם ישראל עובר תהליכי חילון. זו מציאות שעל ההלכה להתמודד עימה ולמצוא פתרון הלכתי למציאות לא אידאלית. שכן, ההלכה פועלת לתיקון עולם ריאלי ולא להמרת הקיום הריאלי בפנטסיה מדומיינת.
הרב שלמה הירש שיק (הרשב"ן), מעלה שיקול נוסף לקבלה לגיור של נוכרייה וילדיה המצויה בזוגיות עם יהודי. הוא פותח בהתייחסות לילדים:
"ומעתה, לפי זה, באיש ישראל שבא ומודה שחטא, שנתן זרעו לעכו"ם, ורוצה לשוב ולהביא זרעו בבריתו של אברהם אבינו, האיך נסגור לפניו שערי תשובה, שפתח לנו הרוצה בתשובה?" (שו"ת רשב"ן, אבן העזר, לז).
לכאורה, אם אדם רוצה לחזור בתשובה, עליו לגרש את אשתו. אבל הרב שיק דוחה זאת על הסף:
"אם הנביא הושע לא רצה לגרש את אשתו וילדי זנונים, והסכים הקב"ה על ידו, כמו שסיפרו לנו חכז"ל, בש"ס פסחים פ"ז, ע"א. האיך נבקש מסנדלר באופן ישן [= הכוונה לבאו-בודה החלק הגבוה שבבודפשט] שישוב בתשובה ויגרש את בניו ואת אמם? וכי לא שגור בפינו בתפילה 'רחמנו כרחם אב על בנים'? ואם אמת שעל פי דין תוה"ק […] הבא מנכרית אינו בא, בכל זאת מי יבוא ויכחיש שעל פי חוקי הטבע, האב אוהב הבנים אף על פי שהם מנוכריות? והאיך ישלח האם עם הבנים?!".
ישעיהו ליבוביץ' טעה: תורת ישראל אינה מייצרת ניגוד לטבע האנושי ולמידות הטובות, כטענתו. לפיכך, יש לתאם בין ההלכה למציאות, ולהקל בגיור.
(עקב תשפ"ג)
