פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
מגמה חשובה בהלכה המתמודדת עם שאלת מניעי הגיור מדגישה את חשיבות ההתייחסות לילדים הנולדים לזוגות מעורבים. לפי עמדה זו יש להקל בגיור בגין הילדים. הקלה זו מתייחסת הן למצב בו האישה יהודייה, אבל גם למצב בו האישה נוכרייה.
הרב שבתאי בוחבוט (סוריה, לבנון, ישראל, 1870 – 1948), מתייחס למקרה של יהודייה שהתאהבה בקצין צרפתי וחיה עמו. השאלה הייתה האם לגייר את הנוכרי:
"והנה בנדון דידן יש צד להקל לקבל גרות, להציל אותה ואת זרעה ש'בנך הוא הבא מישראלית'. כי אם לא נגייר אותו, ברור בעינינו שהיא לא חעזביהו בשום אופן, ותהיה נגררת אחריו לעזוב את דת היהדות וגם בניה יתנצרו […] ואם נדחה אותה ואת בעלה, תטמע עמו, ודמו ודם זרעיותיה" (דברי הרב בוחבוט מובאים בתוך תשובת הרב עובדיה הדיא, שו"ת ישכיל עבדי, יורה דעה טז).
הביטוי "דמה ודם זרעיותיה" משמעו שדחיקת האם לטמיעה על ידי סירוב לגייר את בן הזוג, הוא קטיעת שרשרת הקיום היהודי. האחריות למנוע זאת מוטלת על בית הדין, החייב לשקלל בהכרעתו את השלכות פסיקתו לעתיד, ולא רק את התוצאה המיידית של פסיקתו. הרב עובדיה הדיא, אב"ד ירושלים, הסכים לפסקו של הרב בוחבוט; שני גדולי הלכה אלה הבינו שלהכרעות הלכתיות במקרים הבאים לפניהם לדיון יש השלכות גם על מקרים שלא הם ידונו בהם. חכמי הלכה אלה מבטאים את האחריות שיש לדיין הן ביחס להלכה והן ביחס לתוצאות העובדתיות של הכרעתו.
עמדתם של שני חכמי הלכה אלה חוזרת ועולה בהכרעותיהם של חכמים בעלי סמכות הלכתית; דברים דומים כותב הרב מאיר שמחה הכהן מדוווינסק (שו"ת אור שמח, סימן לב), הרב צבי דוד הופמן (מלמד להועיל חלק ג, סימן פג), ועוד חכמי הלכה רבים.
מעניינת במיוחד עמדתו של אליהו חזן, המתייחס למצב בו בת הזוג היא נוכרייה:
"מקום יש בראש, בכגון זה, להתיר לגיירה מפני תקנת הבנים שכבר ילדה, הכרוכים אחריה, וגם הבנים אשר תלד שיהיה הורתם ולידתם בקדושה" (תעלומת לב, חלק ג, סימן כט).
הרב חזן קובע שיש להתחשב בנטייה הטבעית של הבנים לאימם. אם יגיירו אותם ולא אותה, זיקתם לאם לא תפקע. עובדה זו היא עובדת יסוד בקיום האנושי, וההלכה לא מערערת עליה. עמדת הרב חזן בסוגיה זו דומה לעמת הרב שיק (הרשב"ן), בו עסקנו בפרק הקודם. שניהם מאמצים את הנחת היסוד שניסח אותה רבי דוד אבן זמרא, מגדולי הפוסקים, לפני שנים רבות: "דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתנו מסכימים אל השכל והסברא" (שו"ת רדב"ז, אלף נב (תרכז)). תורת ישראל מביעה אמון באדם ובשכלו, שהרי הברית בין עם ישראל לה' מבוססת על הנחת יסוד זאת. כבר הרמב"ם הדגיש כי צווי התורה מניחים את היות האדם יצור רציונלי:
"כי השכל שאותו השפיע א-להים על האדם – היא שלמותו האחרונה – הוא אשר היה לאדם קודם מריו [=בחטא אדם הראשון], ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם א-להים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו […] ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל" (מורה נבוכים, חלק א, ב).
עיקרון זה אינו חידוש של הרמב"ם. הנחת יסוד זו מצויה בתלמוד הקובע "למה לי קרא, סברא היא" (כתובות כב, ע"א, ועוד הרבה). חיוב הנובע מסברא ושכל ישר מחייב את כל אדם וגם את היהודי מלידתו. כך כותב רבנו ניסים מקירואן:
"כל המצות שהן תלויין בסברא, באובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום ברא א-להים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורם" (המפתח למנעולי התלמוד, הקדמה).
חיוב הנגזר משכלו של האדם הוא מצוות הא-ל. עיקרו זה חל לא רק על מערכת הנורמות שבין אדם לחברו אלא גם על איסורי תורה. הסוגייה התלמודית במסכת כתובות עוסקת בדברי המשנה הקובעת: "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". התלמוד מניח שקביעה זו רציונלית והיא קובעת את מעמד האישה (ראו גם סנהדרין עד, ע"א, ועוד).
בנדון שלפנינו, חכמי הלכה מניחים שהנורמה ההלכתית בענייני הגיור לא יכולות לסתור עקרונות בסיסיים של הקיום האנושי. שהרי תורת ישראל לא באה לשלול יסודות אלה, אלא לבנות עליהם בניין נוסף.
בימים קשים אלה שבהם יש הרוצים להדיר את הסברא, ולהציב כנגדה את השררה, יש לעמוד לימינה של תורה: בלא סברא ושכל אין משמעות לציווי התורה. היא עלולה להיעשות לרועץ (ראו עוד הרב עוזיאל, דרשות עוזיאל, מסכת אבות, עמ' 3 -4). בלא סברא חיינו הנורמטיביים יהיו למרמס.
(ראה תשפ"ג)
