הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')"ארבעים שנה הלכנו במדבר", סיפר לי אחד מאנשי הדור ההוא, "המסע היה קשה, רווי חששות ופחדים ומלא במשברים. ארבעים שנה לא הולכים ברגל, אבל אנחנו דווקא כן הלכנו ארבעים שנה ברגל. אמנם, ה' דאג לנו למן ולמים, נעלינו לא בלו ולא בצקו הרגליים, אבל זה לא היה פיקניק. תהיתי כל הזמן איך זה שא-לוהים כל-יכול, ואנחנו תקועים כבר עשרות שנים בחול.
"והנה, יצא המרצע מן השק. רבנו משה מוסר את הנאום שלו לאומה, ומודה שהמסע במדבר היה עינוי אמיתי. הוא מדבר אתנו על כל הדרך אשר ה' הוליך אותנו 'זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ', ואני שואל את עצמי- למה לענות אותנו? הרי עינוי היה לנו כבר במצרים! אבל אז רבנו הוסיף עוד מילה אחת, שסידרה את כל התמונה – "לְנַסֹּתְךָ": 'לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא'. מתברר שכל מה שעברנו עד כה לא היה אלא ניסיון.
"קיוויתי שרבנו משה ימשיך ויספר לנו שעכשיו, לפני הכניסה לארץ, גמרנו עם הניסיונות, אולם נכונה לי אכזבה קשה. הוא פתח אמנם בתיאורים נפלאים על הארץ הטובה שמחכה, אך לפני שהספקנו להשמיע צהלולים עבר רבנו לשרשרת הזהרות ואיומים: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה', וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ', ואז תחטוף כל מיני עונשים. פתאום הבנו שגם החיים בארץ כנען הולכים להיות רצופי ניסיונות קשים ובלתי פוסקים".
בן-שיחי שעלה מן המדבר טען שנאום משה הכניס אותו למשבר. נחלצתי לעזרתו, וממרומי הידע שצברתי באלפי השנים שחלפו מאז, חלקתי אתו דברים שכתב רבנו משה אחר, משה חיים לוצאטו, על כך ש"כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם". "הניסיונות", אמרתי לו, "הם מרכיב מרכזי בקיום האנושי, והם מצויים בכל מקום ובכל מצב. הם מסתתרים במעמקי הקשיים והמשברים, ואורבים מעבר לפינה בעת ההצלחות וההישגים".
ידידי, המדברניק הקדום, ספק כפיו בייאוש והכריז: "זה קרב אבוד. כל מסלול חיינו רצוף במשברים, איך נעבור אותו בלי ליפול במכשולים?".
"אל תתייאש", השבתי, "אספר לך על תובנה שרכשתי בנעוריי שתעניק לך אמצעי יעיל להתמודדות עם משברים. היה זה בחדר האוכל בישיבה בה למדתי. חברי ואני שוחחנו על בנימין ידידנו שנמצא במשבר. שכנינו לשולחן, מנשה, בן העדה החרדית ממאה שערים, התערב ושאל: 'על מה אתם מדברים?'. הסברנו לו שאנחנו רואים את פני בנימין, והנה אינם כתמול שלשום, ואנו מטכסים עצה כיצד לעזור לו. 'זה ברור לי', אמר מנשה, 'אבל אתם חוזרים כל הזמן על המילה "משבר". אני לא מכיר את הביטוי הזה. למה שאתם קוראים "משבר", אצלנו קוראים "ניסיונות"'.
מילותיו של מנשה מהדהדות באוזניי עד עצם היום הזה. ההבדל בין "משבר" ל"ניסיון" אינו סמנטי אלא מהותי. אם אתה קורא לבעיות החיים "משבר", הרי אמרת: 'אני במצוקה ועלי לחכות עד שהמשבר יחלוף. עד אז יש לי לגיטימציה להיות מדוכא ולהפסיק לתפקד'. אם אתה קורא להן "ניסיון", אמרת בכך: 'הקב"ה זימן לי את הסיטואציה הזו כמקרה מאתגר שבא לבחון אותי. אני מבין מה עומד בפניי, מזהה את האתגר, ונכון להתמודד אתו ואף לצמוח באמצעותו".
ידידי מן המדבר לא הבין לגמרי. הוא לא ידע מה זה בחור ישיבה, ואיך נראה חדר אוכל, אבל הבין היטב מה זה משבר, ואיך מתגברים עליו אם מגדירים אותו כניסיון, ומזהים נכונה את האתגר בפניו עומדים. סיכמנו שאם נשכיל להפנים שהרע הפוקד אותנו איננו תקלה מקרית ומיותרת, והטוב איננו מתנה סתמית, אלא שניהם מהווים ניסיון מאתגר, אנו יכולים להפוך את המשבר למבשר וליילד מתוכו התחדשות וצמיחה.
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)
