הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)משה הוא אחת הדמויות המקראיות שאנו מלווים מינקות ועד שעת פרידה. אחד האיפיונים המופיע בדברי משה עצמו בתחילת דרכו כמנהיג היא "לא איש דברים אנוכי…".
הקב"ה אינו חולק על האיבחון, והנה מתברר שבחירתו של הקב"ה במשה היא בחירה באדם שאינו רהוט, שקשה לו לבטא את עצמו, ובוודאי שהוא איננו דמגוג. יתכן שמשה הוא כריזמטי, אך שפתו אינה חלקלקה והוא אינו כובש אנשים באמצעות ניסוחים מרגשים. מה שכובש במשה היא אישיותו.
רטוריקה היא וירטואוזיות. ביסוד הכישרון הזה מצויה היכולת לשכנע לבחור בדעות ובערכים, ולבחור בין אלטרנטיבות. הרטוריקה היא כלי שרת בידי התבונה, וביכולתה להציע הסבר משכנע לטובתו של רעיון. רטוריקן מוכשר מסוגל לתמוך בעמדה אחת ובו זמנית לשכנע בנחיצות היפוכה הגמור. בשלבים מוקדמים של ההיסטוריה התפתחה הרטוריקה כתחום אומנותי ממש. ממנה הסתעפו סוגים שונים של דפוסי טיעון: הפיוטיים, עמוסי הסופרלטיבים והדקדקניים הבנויים על ניסוח מובנה של טיעון. הרטוריקה הייתה מוקד ותשתית תרבותית ביוון העתיקה והיוותה כלי יסודי שכל אזרח נזקק לו. עד שבימי הבינים תחום זה נתקבע לתוך לימודי היסוד הנחוצים לכל פילוסוף, לימודים שכללו את שלושת היסודות של השפה: הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה. סוקראטס שהתנגד לרטוריקה יצא בעוז נגד השקר וההטעיה הגנוזים באומנות זו. המשפט הידוע של סוקראטס גורס כי החנופה לגוף היא הטבחות והקוסמטיקה, והחנופה לנפש היא הרטוריקה. הרטוריקה היא, במידה מסוימת, מלאכה של אחיזת העיניים.
משה אינו נמנה על אלו המתייחדים בפעלולי לשון ושנֶחנו בטון דיבור בוטח. אין ספק כי כשרון כזה הוא חשוב למי שנועד לתפקיד הנהגה ציבורי ופוליטי. ועל כן משה מתלונן על כי הוא ערל-שפתים.
על רקע זה, בפרשת דברים מזומנת לידינו הפתעה. כאן אנו פוגשים את משה על סף פרידתו מן העולם, נושא אל האומה נאום שלם, בנוי, מנוסח ובעל מסר. אף במדרש מובעת תהייה על כך.
אחד המדרשים מתרץ את הפער הזה:
"הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתיב בו: 'לא איש דברים אנכי', כיוון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים".
המדרש הזה גורס מהפך בדמות משה או לכל הפחות שינוי והתפתחות בדמותו. וישנה גם הצבעה על הגורם לכך: התורה ריפאה את משה ממחלתו. לביאור הקשר בין לימוד תורה וריפויו של גמגום יש לומר שהתורה והידע מחזקים את הבטחון העצמי. ככל שאדם נשען על בסיס ידע רחב יותר כך הוא אינו חושש לדבר, אינו חושש לבטא את עצמו ויתרונו על אחרים הולך ונהיה מובהק יותר וברור יותר. וכך עמידתו בוטחת ודבריו רהוטים.
פתרון אחר לסתירה מובא במדרש מדבי רבי תנחומא:
" אלה הדברים: אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה?
לאדם שהיה מוכר ארגמן, והיה מכריז: הרי ארגמן
הציץ המלך ושמע את קולו
קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר?
אמר לו: לא כלום.
אמר לו: אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום?
אמר לו: אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום
כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר "לא איש דברים אנכי" אבל אצל ישראל כתיב "ואלה הדברים" .
לדברי המדרש הזה, משה אמנם טען לפני הקב"ה שהוא כבד פה וכבד לשון, אבל לא מפני שיכולת הטיעון לא הייתה אחת מתכונותיו המולדות, אלא דווקא משום שהבין את יחסיות יכולותיו. בפני הקב"ה היודע סתרי ורזי רטוריקה ונאומים, משה חש התבטלות מוחלטת. הוא לא העז להביאו לידי ביטוי כאשר הוא יודע כמה עלוב מצבו ביחס לאפשרות האוטופית האינסופית.
ואפשר גם להסביר את המדרש קצת אחרת. ניכר לעין כבר מתחילת הדרך שמשה הוא בעל יכולת לוגית מדויקת. בכל השיחות שהקב"ה מנהל איתו, משה מציב שאלות וקושיות כסדרן. הוא מפרק אחת לאחת את הנחות היסוד שעליהן מושתתת בקשתו של ה'. החיסרון של משה אינו בהבנה ובליבון השאלות, אלא בהכנת נאום, בנשיאת "נאומי ככרות" שמטרתן להציג עמדה בצורה הכי משכנעת שניתן. אבל מתברר כי לא משה הוא הצריך להשתנות, אלא הקונספט. בעולם, יש גם מי שזקוק למילים נכונות ולא רק למילים יפות. מי שזקוק לארגמן ימצא בארגמן את המרפא לנפשו. גם אם הדובר איננו דובר בחסד, חכמתו ונסיון חייו נוכחים בדבריו, החצובים ממקור עליון.
שני המדרשים אינם סבורים שמשה הפך לרטוריקן ולדמגוג, אך שניהם נותנים פשר לאפשרות המאוחרת שלו לשאת דברים מסודרים ונכוחים. למדרש האחד, מדובר בהתפתחות רוחנית אישית ואינטלקטואלית.
למדרש האחר, מדובר באפשרות מולדת לתת את הדבר הנכון במקום הנכון.
לשני המדרשים משה לא הפך להיות פופוליסט או וירטואוז הוא רק לימד את קהלו מה גנוז בניסיונו של אדם, מה כמוס בשקט ובענווה ומה כוחה של הקשבה.
(דברים תשעו)
