אשת יפת תואר

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה".

רש"י מדגיש מיד כי "במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה".

דבר זה מבליט את ההנגדה בין תחילת הפרשה לבין סיומה העוסק במלחמת עמלק. אכן, בנוסף למלחמת מצווה הנקראת בדברי רש"י כמלחמת ארץ ישראל, ישנה עוד מלחמת מצווה של מחיית עמלק. בנוסף לייעוד הכללי של "וביערת הרע מקרבך", זאת אומרת, מקרב ישראל, ישנו גם ייעוד ממדרגה עליונה של ביעור הרע מקרב העולם כולו, ביעור מוחלט של הרע המוחלט המיוצג על ידי "ראשית גוים עמלק", המהווה ההפך המוחלט של "אין ראשית אלא ישראל". עמלק הוא המתנגד ללא פשרה לתוכנית האלקית של מחשבת הבריאה הפותחת את התורה: "בראשית ברא אלקים".

יוצא, אם כן, שישנה לכאורה סתירה מניה וביה בין תחילת הפרשה לבין סיומה. בתחילת הפרשה נראה שישנה כביכול מתירנות מסויימת כלפי היצר הרע בעניין "יפת תואר" עד כדי ביטול הצו של "לא תחיה כל נשמה", כפי שרש"י אומר: "ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכה אף על פי שהם משבע אומות" ועד כדי התעלמות מאיסור אשת איש כדברי רש"י. וכל העניין אינו מובן כלל ועיקר. למה לא נאמר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" לגבי כל המצוות שבתורה? האם אין זה מבטל כליל את כל תוקפן של איסורי תורה "שאם אין הקב"ה מתיר אותם נעשה אותם באיסור" על אף ההתראה על התוצאות החמורות העלולות לנבוע מכך?

הרי שכל התורה כולה אינה מדברת אלא בצורך להכניע את היצר הרע עד כדי שיתופו ליצר טוב: "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך".

ישנו קו פרשנות המסביר שבשעת מלחמה ישנה בהכרח התגברות יצרים שאי אפשר להתעלם ממנה. הדרישות המוצבות בפני לוחם שחייב למסור נפשו במערכה, אינן משאירות מקום לעדינות נפש השולטת במצב רגיל ויש גבול למה שאפשר לבקש ממנו. לכן, אף על פי שהתורה אינה רואה את הדבר בעין יפה, אין היא יכולה להתנגד לכך לגמרי. היא רק שמה תנאים ברורים למעשה. אבל גם כאן ישנה סתירה פנימית בדבר. אם אין הדבר נעשה בסערת המלחמה כשאין זמן לחשוב והיצר שולט לבדו, כל הבניין נופל. הרי עברו חודש ימים לפני שיבוא אליה והייתה לו לאשה. הוא כבר שב מהמערכה, חזר לסדרי חיים נורמליים, ושוב יכולה התורה לדרוש מהאיש הישראלי התנהגות מתאימה ואווירה של תורה. ובכל זאת ההיתר בעינו עומד.

לא זו בלבד. פרשת שופטים הסתיימה במילים "כי תעשה הישר בעיני ד'" ומיד אחר כך "כי תצא למלחמה". מי שנאמר לו "כי תצא למלחמה" הוא זה עצמו שנאמר עליו קודם לכן "כי תעשה הישר בעיני ד'". משמעות הדבר היא שאלו היוצאים למלחמת רשות זו הינם אנשים שכל מהותם היא עשיית הישר בעיני ד' ולא הישר בעיניהם. זאת אומרת שאלו שיוצאים למלחמה זו הינם בחזקת צדיקים. האם יש מקום לחשוב שהם כל כך חלשים שצריך לשים כביכול את כל התורה בסוגריים ולהתיר להם ערווה?

אם נעיין היטב בפסוק הפותח את העניין, נראה שהמילים "ונתנו ד' אלקיך בידך" נראים כמיותרים. המדרש מדגיש "אם עשית את כל האמור בענין, אז הקב"ה יתן את אויביך בידך. זאת אומרת שכוונת הפסוק איננה לומר שאם יקרה שד' נתנו בידך, וגם קרה ששבית שביו וכו', אלא שיש כאן הבטחה: הקב"ה יתן אותו בידך ושבית שביו כי כך רצונו. גם נקדים עוד את דברי הגמרא במסכת קידושין: "וחשקת בה – אף על פי שאינה נאה".  והלא כבר כתוב "אשת יפת תואר"? ה"תורה תמימה" מסביר שיש הבדל בין הפועל "חמד" המורה על האהבה המסובבת מדברים חיצוניים וגשמיים בעוד שהפועל "חשק" שייך לדברים פנימיים ורוחניים, כמו "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם". גם המילים "יפת תואר" מצביעים על הבדל מסוג זה לעומת "יפת מראה". ואפשר לומר שבגלל שהבחנת בה שהיא יפת תואר, משום כך חשקת בה.

מתברר איפה שאין כל סתירה בין תחילת הפרשה וסיומה. בתחילתה ובסופה מדברת היא על ביעור הרע וכדברי רש"י שיש להתייחס אליהם לא באופן מצומצם למצב פרטני מסוים אלא כדברים המביעים את מהות התורה: "לא דברה התורה – בכל מקום – אלא כנגד יצר הרע". ולכן אין יוצאים למלחמה זו אלא צדיקים כי המשימה היא קשה. ישנה "יפת תואר" השבויה בין הקליפות של טומאת הגויים ואפילו כנענית, שזה עצמו חלק מהיותה בשבי. והחשק לגאלה הוא גדול עד כדי חשש ש"אם אין הקב"ה מתירה", לשון "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" (ולא "מֵתיר איסורים" חלילה, ואין מצוה באה בעברה), או אז סבבה ההשגחה העליונה שתצא מארץ ישראל ששם חל בכל תוקפו הצו של "לא תחיה" (וגם זו מלחמה ולא מתייחסים כלל לליבון היצרים להתיר יפת תואר ומה הבדל בין מצב מלחמה זה או אחר). אלא שמקבלים כנענים שבחוץ לארץ אם חוזרים בתשובה (סוטה לה ב'). ותצא אחריה למלחמה ושבית לעצמך שביו של היצר הרע לגאלו ולצרפו לקדושה.

(כי תצא תשפ"ג)