הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
'תורת הלחימה' היא 'תורה' אוניברסלית, יש בה כללים ועקרונות שלא השתנו מאז ימי קדם. ניתן ללמוד עליהם בתנ"ך ובחז"ל, מ'סון טסו' בספרו "אומנות המלחמה", מנפוליאון בספרו "אמרות המלחמה", מפון קלאוזביץ בספרו "על המלחמה", ולידל הארט ב"אסטרטגיה של גישה עקיפה", ועד מאמריהם של יצחק שדה והאלוף משה בר כוכבא (בריל), ועוד.
במהלך השנים השתנו כלי המלחמה והתנאים הגיאו-אסטרטגיים, אבל הכללים לא השתנו. 'תורת המלחמה' – ההגנה וההתקפה, מארב, ופשיטה, התקדמות ורדיפה, נסיגה והשהיה. ו'עקרונות המלחמה' כגון: הדבקות במשימה, ריכוז המאמץ, התכסיס והתחבולה, ניצול תורפה ואונאה, ועוד. ובסוף יש גם מנצח ומנוצח.
פתיחת פרשתנו: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא י), מהווה המשך לפרשיות 'תורת המלחמה' שבסוף פרשת שופטים (פרק כ), על איסור הפחד במלחמה, מצוות כהן משוח מלחמה, שחרור ה'ירא ורך הלבב', וחובת ההכרעה בקרב – 'עד רדתה'. בתווך שתי מצוות יחודיות ל'תורת המלחמה' של היהדות ול'מוסר בלחימה': מצוות ה'קריאה לשלום' טרום היציאה לקרב: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (דברים כ י, לפי רש"י מצוה זו רק ב'מלחמת הרשות', אבל לרמב"ן כאן, ולרמב"ם, מלכים ו' א', גם ב'מלחמת מצוה'). גם כשנשמעים קולות המלחמה יש להשמיע קול של שלום: "לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, וכו'. ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במדת האכזריות" (החינוך – מצוה תקכ"ז, מזכיר שם גם את החובה להותיר רוח רביעית פתוחה כדי לאפשר למי שרוצה לברוח). ללמדנו: "כמה גדול כוחו של שלום. אפילו המלחמה שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים, אמר הקב"ה: כשתהיו הולכים לעשות מלחמה לא תהיו פותחים תחילה אלא בשלום" (דברים רבה ה').
ה'קריאה לשלום' ב'תורת הלחימה' היהודית מלמדת שעדיף להשיג את יעדי המלחמה, בדרכי שלום, ללא יריה אחת, וללא שפיכות דמים! בשונה מהתרבויות של אותה תקופה שראו בהרג ובהרס של האויב במלחמה תכלית בפני עצמה.
אח"כ מצווה התורה להימנע במלחמה מ'נזק אגבי' והשחתת עצים ללא צורך: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ יט). מנגינה של שלום וטוב שמעדנת את האגרסיה ותרועות המלחמה: "כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה" (החינוך תקכ"ט).
יש דמיון מפליא בין 'תורת הלחימה' ו'עקרונות המלחמה' של שדה הקרב, לבין ניהול העימותים הפנימיים שמתרחשים בתוך נבכי אישיותו של האדם, בין החלקים השונים המרכיבים את נפשו. בהתמודדות עם יצריו וחולשותיו, עם מאווייו וחלומותיו. גם בעימותים הללו לפעמים האדם מנצח, ולפעמים יוצא מנוצח ומובס. חכמי המוסר היו מבקשים ללמוד מאנשי הצבא את 'תורת הלחימה' כדי שיוכלו ליישמה כדי לנצח במאבקיהם הפנימיים. "וזהו אומרו 'כי תצא למלחמה על אויביך' הם יצרך וסיעתו כחות טומאת עונותיך, שהוא כמדבר אל הנפש אל היצר הטוב ואומר לו: 'כי תצא למלחמה על אויביך' היצר הרע וסיעתו" (תורת משה, אלשיך, כאן).
בחודש אלול אנו עוסקים בתיקון פנימי של הנפש ובתשובה, ניתן ליישם את 'תורת הלחימה' בעימותים הפנימיים שבתוך נפשנו. לא תמיד צריך הכרעה של כח אחד את חברו, עדיף לגייס את שיתוף הפעולה שלו ב'קריאה לשלום'.
קול השופר נועד לעורר: "לפי שידוע כי קול השופר תעורר לב בני אדם אם לשלום אם למלחמה" (החינוך של"א, שופר ביוה"כ ביובל). יש שהוא נדרש להתעורר למלחמה פנימית, עדיף להתעורר לחיזוק הנפש בדרכי שלום.
גם במישור הציבורי תפקיד ה'חצוצרות' במדבר היה להתגייסות למלחמה, להתכנסות מאחדת של העם למשכן, ולעבודת ד' – בקרבנות שמשכינים שלום בין ישראל לקב"ה: "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר: 'וכי תבואו מלחמה וגו'" (החינוך – מצוה שפד).
שנזכה לשמוע קול של אחדות ושלום, ולא של מלחמה וצרות. "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו".
(כי תצא תשפ"ג)
