יעקב ספוקויני
"כִּֽי־ תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַה' אֱלֹקיךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ ה' אֱלֹקֶיךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹקֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" [כג' כב- כה]. האם התורה מעודדת לנדור? ומה עניין הכרם כאן?
הרמב"ן מסביר כי מגמת התורה היא שלא להרבות בנדרים. הוא מביא ראיה מקהלת [ה' – ג-ד] "כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹקים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים, אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃ טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". את מי שנודר נדר שאינו יכול לבצעו, מכנה קהלת 'כסיל'. הרמב"ן לומד מכך כי "אפילו אם לא תקריב קרבן כל ימיך, לא יהיה בך חטא". אבל, לפעמים יש צורך בנדר על מנת לזרז עשיית מצווה, כאמור בתהילים "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ".
את סמיכות הפסוקים מיישב האבן עזרא: "משלך אתה חייב לתת בנדר, ולא משל אחרים תיקח לך". אברבנאל מסביר כי מדובר באדם העובר בשדה אחרים בזמן מלחמה. ואלה המצוות כולן מתקשרות זו עם זו, שאדם נודר בזמני לחץ כמו במלחמה.
במלחמת העולם השנייה נקלעה קהילת ג'רבה למצב מיוחד. הנאצים החלו את כיבוש צפון אפריקה לאחר נפילת צרפת באביב 1940. לתוניס נכנסו הגרמנים והאיטלקים בשנת 1942. לאי ג'רבה שבצפון תוניס נכנסו רק בינואר 1943. כחודש אחר כך, בשבת פרשת תרומה, בעיצומה של תפילת שחרית, נכנסה לפתע חבורת קצינים נאצים לבית הכנסת הגדול ודרשה מאנשי הקהילה להמציא להם 50 ק"ג זהב בתוך שלוש שעות. אם לא יעשו כן, הקהילה ומנהיגיה ישלמו על כך בחייהם.
מנהיגי הקהילה ידעו זה מכבר, כי לנאצים אסור לסרב. רב הקהילה, רבי כלפון משה הכוהן, אסף את חברי ועד הקהילה וביחד דרשו מן הציבור להביא מן הבית במהירות, זהב או תכשיטי זהב. אף הוסיפו איום בחרם ובנידוי נגד כל מי שיש ברשותו זהב ולא יתרום אותו למען הצלת הנפשות המיידית. יהודים רבים מיהרו לביתם והביאו מכל הבא ליד. תלמידו המובהק של הרב כלפון, הרב רחמים חי חיותה כהן פרץ קיר בביתו על מנת להוציא מן הכספת את הזהב ומסר אותו לרבו. על אף קדושת השבת, הצליחו הרב כלפון והקהילה לפעול מהר.
למרות מאמציהם משקל הזהב שהשיגו היה 42 ק"ג. הנאצים דרשו במפגיע עוד 8 ק"ג, אבל הסכימו להארכה של 24 שעות, תוך שמאיימים בפיצוץ כל הגטו היהודי אם לא יושגו שמונת הקילוגרמים החסרים. הרב כלפון נאלץ לנסוע במכונית גרמנית, בעיצומה של השבת לרובע היהודי הקטן המכונה 'דיגת'. הוא עלה על בימת בית הכנסת הקטן ודרש מהנוכחים להשתתף במאמץ. הקהל נענה ברצון. אפילו פעמוני הזהב של ספרי התורה נתרמו להצלת הנפשות.
למחרת בבוקר, בטרם סיימו לאסוף את הזהב, נעלמו הנאצים בפתאומיות. התברר, שקיבלו פקודת נסיגה עקב פלישת כוחות בעלות הברית לתוניסיה. כך קרה שכמה קילוגרמים נשארו בידי עוזרי הרב.
לאחר שהתאוששו מהלחץ הגרמני, פנו אנשי בית הכנסת הגדול אל הרב כלפון וביקשו להתחלק בזהב שנותר. לטענתם, מדובר במקרה מיוחד שבו על בית הכנסת הקטן להשתתף בשליש מן ההוצאות. שהרי הבעלים התייאשו מהזהב שתרמו, והוא כבר איננו שלהם. לפיכך, טענו, צריך לחלק את הזהב שנותר בין שתי הקהילות.
לעומתם, הקהילה הקטנה הכירה באחריותה לשאת בנטל, אך טענה כי היחס צריך להיות כמו בתשלום המסים הרגיל, ולפיו שילמו שביעית מן המס. הרב כלפון פסק לטובת הקהילה הקטנה, למרות מצב החירום ששרר בעת הגבייה. הרב סבר כי ההתחייבות לתשלום הכופר כמוה כנדר ושתי הקהילות חייבות לשמור על מוצא פיהן ולקיימו.
Yaakovspok1@gmail.com
(כי תצא תשפ"ג)
