אבות ד', ב'
"בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה" (פרק ד משנה ב).
משנתנו מצביעה על קשר בין מעשים, כאשר מעשה אחד גורר אחריו מעשה מאותו מין. תיאור זה ניתן לזהותו כקביעה פילוסופית אודות טבע הדברים, אך יש שזיהו בו אזהרה חינוכית וחיזוק.
התנהגות, טוען בן עזאי, אינה מתבצעת בחלל ריק. בחירה אחת, בכוחה להתוות את כל מסלול ההליכה שלנו, באשר היא זונחת את האפשרויות האחרות ומובילה אותנו לצמתים, הסתעפויות ובחירות, המצויות בזיקה אליה.
בחירה בקריירה מסוימת, בבן זוג או במקום מגורים, תחשוף את הבוחר בהם לאנשים, רעיונות, התמודדויות והזדמנויות מסוימות. בעוד בחירה אחרת, תזמן בפניו אתגרים אחרים. כך גם הבחירה בין מצווה לעבירה. כל אחת מהן מהווה עולם של תוכן, אפשרויות והשלכות.
השימוש הלשוני בשורש "ג.ר.ר" במשנתנו (מצווה/עבירה גוררת מצווה/עבירה), מאפשר הענקת פרשנויות ערכיות לבחירה בין עבירה למצווה. כך, למשל, בהתייחס לעבירה, ניתן לזהות בבחירה בה מלכודת מסוכנת, מאחר שבעקבות חטא אחד עלול האדם למצוא עצמו נגרר, בעל כורחו, במדרון תלול, שסופו כניעה לחיי חטא. תמונת מראָה מציבה המצווה: "מצווה גוררת מצווה" – קיום של מצווה אחת, גורר ומעלה בהכרח את האדם מקיומו הגופני וההישרדותי, וחושף בפניו אופק רוחני ומגוון אפשרויות ותנאים לקיומן של מצוות נוספות.
לפי פתיח המשנה, ניכר כי בן עזאי הכיר את הטבע האנושי ואת נטייתנו להישאר באזור הנוחות: לא לרוץ או לברוח ולהסתייג מהכרעה ונקיטת עמדה.
דבריו כאן, להבנתי, אינם דברי חינוך או הטפה, אלא דרבון לפעולה אקטיבית ולקיחת אחריות על חיינו. שכר הבחירות שלנו, לתפישתו, אינו פרס חיצוני, אלא החיים, שבמידה רבה אנו מעצבים וסוללים לעצמנו – כגוררים או כנגררים, והם תוצאתם של ההחלטות והמעשים שלנו.
הפסיכיאטר והנוירולוג, ויקטור פראנקל, מייסד הלוגותרפיה (טיפול באמצעות מציאת משמעות) התייחס למשמעות הבחירות שאנו עושים בחיינו וכתב: "… כל רגע טומן בחובו אלפי אפשרויות, אך ביכולתי לבחור רק אחת מהן כדי להגשימה… מרומם לדעת שהעתיד שלי ועמו גם עתידם של האנשים סביבי, תלוי איכשהו ולו במידה מועטת, בהחלטה שלי באותו הרגע" (הרופא והנפש).
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(כי תבוא תשפ"ג)