על שפע ומוסר

נבראנו לעולם בו שפע וממון פיסי ורוחני

אבות ב, י"ב

"רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ; וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ; וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם" (אבות ב', י"ב).

משנתנו דנה במשאבים אשר בידינו לפעול עמם. ממונו של החבר והתורה. מה לזה ולזו? וכיצד ננהג בהם?

קבלת ממון או גישה חופשית למשאביהם ורכושם של אחרים (כסף ציבורי, הלוואה וכד') הנה הזדמנות לצבירת הנאה ו/או רווח, בתנאים של אפס סיכון כלכלי. רבי יוסי מכיר את נפש האדם ונטיותיו ויודע כי שימוש ברכוש הזולת אינו בהכרח מוסרי ומחושב כשימוש בממון עצמי. בחוכמתו, הוא מנסח הוראה התנהגותית הכוללת הצבתם של שני תמרורים מוסריים: א. תמרור שבין אדם לעצמו – נשתמש במשאבי הזולת ונפעיל לגביו שיקול דעת, כאילו בא מכיסנו הפרטי. ב. תמרור שבין אדם לקונו – נשתמש במשאבים הנתונים בידנו לקידום פעולות, שתהיינה לכבוד הבורא.

אך לא רק ממון כלכלי מפקיד בידינו הזולת. גם זמן, ערכים ומיומנויות, אמון, סודות, חלומות ואהבה. אף באלה, להבנתי, מונחים אנו לנהוג כאילו היו שלנו ולשם שמים וגם לבחון האם זהירים אנו מספיק בשימוש, שאנו עושים בהם. לא בכדִי בוחר רבי יוסי להדהד כאן את דברי חברו רבי אליעזר שאמר: "יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ" (אבות, ב', י').

לממון, נמשלת, להבנתי, במשנה, גם התורה שנתנה לנו כציבור וכקהילה ("… מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב", דברים ל"ג). כמשאב ציבורי, היא נתונה בסיכון לשימוש לא מוסרי ולהקלת ראש בה. ר' יוסי מחדד, לדעתי, את הנאמר בספר דברים ומבחין בין קהילה לפרט. "וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ". לקניין הפרט תחשב התורה רק כשתהווה עבורו עוגן והדרכה ממשית לחיים ראויים.

לפני מספר שנים, סיפרה לי חברה, כי נהגה להגות, משחר ילדותה "מודֶה אני לפניך" בלשון זכר (כך נחשפה לתפילה לראשונה), עד שיום אחד, בבגרותה, הכתה בה התובנה, אודות הריחוק שגזרה, בשגגה, על עצמה, מבוראה, בפנותה כך אליו.

משנת רבי יוסי מתמצתת, לטעמי, את סיפור הקיום האנושי. נבראנו לעולם בו שפע וממון פיסי ורוחני. בידינו הרשאה אלוקית ואנושית רחבה לפעול עמו, אך חובה לעשות זאת, מתוך מודעוּת ובתוך גבולות מוסריים.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(כי תצא תשפ"ב)