פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
פרק נ"ט
בפרקים קודמים עסקנו בבחינה מקיפה של מעמד מניעי המתגייר בהלכה. ראינו כי המסורת ההלכתית הקלאסית אינה מייחסת משקל מכריע למניעי המתגייר; גיור תקף גם אם מניעי הגיור לא היו נקיים משיקולים זרים. גיור יוצר שינוי סטאטוס בלתי הפיך, בלא תלות במניעי המתגייר.
ברם, המשפט בישראל חולל תמורה עמוקה בעניין זה. בג"ץ קבע כי "חוק השבות חל על מי שאינו יהודי שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה עבר תהליך של גיור (בישראל או מחוצה לה)", (בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים). בג"ץ זה קבע את ההלכה ביחס למי שהחל בגיור בישראל, אבל טקס הגיור נעשה בקהילה יהודית מחוץ לישראל. בפסק דין מיום 31.3.2005 (פ"ד נט (6) 725, (להלן טושביים ב)) הוחלטה, ברוב קולות השופטים, הקביעה הבאה: "אם הגיור נערך במסגרת קהילה יהודית מוכרת מחוץ לישראל, על פי כלליה שלה, יוכר גיור זה בישראל לצורך חוק השבות".
בשני פסקי דין עקרוניים אחרים נפתחה דלת הגיור בצורה רחבה יותר. בבג"ץ 5 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים ( 31.3.2016 ) נקבעה ההלכה כי אין להגביל את ההכרה בגיור לצורך תחולת חוק השבות רק בגיור שנעשה במערך הגיור הממלכתי, וגיור הלכתי-אורתודוכסי יהיה תקף אם הגיור "נערך על ידי ארגונים דתיים במסגרת קהילה יהודית מוכרת ועל פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה". פסק דין זה התייחס לגיור שנעשה בבית הדין של הרב קרליץ, ובו נקבע כי בית דין זה עומדת באמת-המידה של "מסגרת קהילה יהודית מוכרת".
בבג"ץ 11013/05 דהן נ' משרד הפנים (1.3.2021) הורחבה ההכרה בגיורים שנעשו שלא באמצעות מערך הגיור הממלכתי, וכללה גם גיורים שנעשו במסגרת קהילות קונסרבטיביות ורפורמיות, וכך נאמר בהחלטה: "יש להכיר כיהודים גם במי שבמהלך שהותם בישראל כדין עברו גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית". הכרה זו מותנית בכך שהגיור נעשה במסגרת קהילה יהודית מוכרת, ובהתאם לאמות המידה הנוהגות בה.
הרחבה עקרונית זו מבוססת על התפיסה, שלפיה מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. מגוון הזהויות היהודיות אינו ניתן להעמדה על מחויבות הלכתית לתורה ומצוות, שהרי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בעולם אינו מחויב לתורה ומצוות. בית המשפט, הפועל על בסיס החוק ועל בסיס ההנחה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, לא רצה להתערב בשאלת הזהות היהודית. הוא צילם תמונת מצב יהודית – העם היהודי כעם, חי במסגרות קהילתיות, ומסגרות אלה אמורות להנחות גם את ההכרעה בשאלת ההכרה בגיורים.
למבחן "הקהילה היהודית המוכרת", יש חסרון בולט: יהודים רבים בארץ ובעולם אינם חיים במסגרת אחת משלוש הקהילות שאליהן מתייחס בית המשפט – אורתודוקסית, קונסרבטיבית ורפורמית. מה יהא על גר המבקש להצטרף לעם היהודי שלא במסגרת אחת משלוש קהילות אלה? על כך לא משיב בית המשפט, ובצדק, משני טעמים: הראשון, בג"ץ מגיב רק לתביעה שהוצגה בפניו. בית המשפט אינו המחוקק, שאמור להתמודד עם מציאות זאת. שנית, העקרון של "קהילה יהודית מוכרת" הוא תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. התנאי המספיק הוא קיום נוהל ברור של גיור. בלשון בית המשפט, הגיור צריך להיעשות "על פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה". רק לזרמים המוזכרים יש כללים ברורים לגיור.
לפי פסיקת בית המשפט תחולת הביטוי "שנתגייר", המופיע בחוק השבות, מורחבת ככל שהיא מתייחסת להליכי הצטרפות גר לעם היהודי. גיור אינו התחייבות אישית גרידא. הוא הצטרפות לעם ישראל באמצעות קהילה יהודית. נקל להבין כי בכך חרג בית המשפט מהציפייה של המחויבים לתורת ישראל. אבל ציפייה זו, ששומר הסף לכניסה לעם ישראל יהיו רבני ישראל, בעייתית. שכן העם היהודי לא הסמיך את הרבנים לתפקד כשומרי סף.
ברם, בסדרת פסקים, בג"ץ הסמיך את המדינה באמצעות משרד הפנים לבחון את כנות מניעי המתגיירים. בפס"ד טושביים ב, קובע בית המשפט העליון: "גם הליכי גיור שנעשו בקהילה יהודית מוכרת עדיין עשויים לא להיות מוכרים על ידי המדינה". קביעה זו חלה גם על גיורים שנעשו בישראל, גם בבית דין אורתודוקסי. בבג"ץ 3994/12 אספחו נ' משרד הפנים (15.6.2015) נקבע ש"גיור שנעשה בקהילה יהודית מוכרת הוא תנאי הכרחי לצורך הכרה לעניין חוק השבות, הוא אינו תנאי מספיק". המדינה רשאית לבדוק את כנות הגיור: "ברי כי מקום שבו עולה חשש שהליך הגיור לא היה כן, רשאית המדינה שלא להכיר בגיור לצורך חוק השבות" (בג"ץ 2154/12 ברוקס נ' שר הפנים, 4.2.2015). כך נוצר מצב פרדוקסלי: נוכרי שעבר גיור הלכתי ייחשב כיהודי בעיני ההלכה, אבל לא ייחשב יהודי על-ידי המדינה. בפרקים הבאים נדון בבעייתיות הנובעת מהפער שבין עניין זה.
(כי תבוא תשפ"ג)
