הרב יגאל גרוס 
בין החוקרים הדעה המקובלת היא, שאלדד הדני היה רמאי שבדה סיפור מליבו
בפרשת השבוע כותבת התורה, שבמקרה בו עם ישראל לא יקיימו את המצוות יענשם ה' ויגלם אל ארץ אחרת: "וַיִּתְּשֵׁ֤ם ה' מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה".
בעקבות פסוק זה נחלקו, האם עשרת השבטים שחלקם נעלמו בגלות עתידים לחזור. רבי עקיבא סבר שאינם עתידים לחזור, כיוון שדייק מכך שהפסוק כותב 'כיום הזה', שכשם שהיום אינו עתיד לחזור כך הם. רבי אליעזר חלק וסבר שיחזרו, ואת הפסוק פירש – מה היום הזה מאפיל בחשיכה אך לבסוף מאיר, כך השבטים שגלו והיו בחשיכה לבסוף יאירו ויחזרו מהגלות.
אלדד הדני
למעשה, הדעה המקובלת היא, שהשבטים שגלו עתידים לחזור. בעקבות כך, במהלך הדורות התעוררה אצל יהודים ושאינם, ציפייה להתגלות עשרת השבטים, דבר שמהווה מעין רמז לכך שהגאולה מתקרבת. כמו כן, נפוצו סיפורים רבים על שבטים הקיימים בהרים רחוקים, כאשר המפורסם שבהם הוא הסיפור על אלדד הדני.
אלדד הדני היה סוחר במאה התשיעית, כאשר מתוקף עיסוקו עבר ממקום למקום. באחד ממסעותיו, מחמת סערה בים ואדם שהציל אותו מידי קניבלים, הגיע לאירופה. במהלך נדודיו שם סיפר בכל מקום אליו הגיע, שהוא שייך לשבט דן הנמצא בערי כוש ביחד עם השבטים נפתלי, גד ואשר. שם ארצם 'ארץ החוילה', עליה כותבת התורה בפרשת בראשית ששם הזהב.
כמו כן, כפי שמתואר באגרת ששלחו לרב צמח גאון (אוצר המדרשים) במטרה לברר כיצד להתייחס לאלדד הדני, מובא שבידו וביד שבטו אין גמרא וכדומה, שהרי הם התנתקו מעם ישראל בזמן בית המקדש הראשון והגמרא נכתבה אחרי חורבן בית שני, וכל ההלכות שבידיהם נמסרו איש מפי איש עד יהושע בן נון, ומשום כך גם נוהגים במקומם ארבע מיתות בית דין.
ההתייחסות לפסקיו
ביחס לסיפורי אלדד הדני ולהלכות שהביא עימו נחלקו הפרשנים:
א. בספר הפרדס השייך לרש"י ותלמידיו (סי' תמח) נראה שסומכים על דבריו, ומביאים בשמו שהטעם לאיסור לשהות בעת שחיטת הבהמה היא, שמעשה זה גורם לדם להיבלע באיברים, דם שעל פי חז"ל מותר באכילה, אך לפי אלדד הדני אסור. כמו כן במרדכי מובא בשמו שאין לנשים לשחוט, אם כי למעשה המרדכי סבר שזו חומרא שאין לנהוג כמותה.
ב. האבן עזרא (שמות ב, כב) חלק על הפוסקים הנ"ל, וכתב שאין לסמוך על שום ספר שלא כתבוהו הנביאים או החכמים, ובפרט כאשר יש בו דברים המכחישים את הדעות המקובלות. כך מופיע גם באגרת לרב צמח גאון, שעל אף שכתב שייתכן שאלדד אינו משקר בסיפוריו ואכן השבטים קיימים, אולי בגלל טורח הדרך טעה בהלכות שהביא ולכן אין לסמוך עליהן.
ג. בין החוקרים הדעה המקובלת היא, שאלדד הדני היה רמאי שבדה סיפור מליבו. לטענתם, כוונתו הייתה להפיץ את תורת הקראים, הכופרת בסמכותם של חכמי ישראל לחדש הלכות לאחר מתן תורה, תוך כדי הכנסת בלבול ומבוכה בקהילות ביחס לגמרא. משום כך גם החמיר להוציא את כל הדם במהלך השחיטה, ובניגוד לדעת הרבנים המתירים את הדם שנבלע באיברים.
השלכות הלכתיות
גם אם אלדד הדני שיקר, אין מחלוקת שעשרת השבטים קיימים באיזשהו מקום, דבר שגרם למספר השלכות הלכתיות:
א. הרדב"ז (ז, ה) פסק לאדם שקנה עבד מאזור ארץ כוש שם לטענתו קיים שבט דן, שעליו לשחררו, כיוון שככל הנראה מדובר ביהודי, ויהודי יכול למכור את עצמו לעבד רק בתנאים מאוד מסויימים. בעקבות דבריו פסק הרב עובדיה (יביע אומר אבן העזר ח, יא), שעולי אתיופיה הגרים באותו האזור יהודים גמורים, ניתן להעלותם לארץ במסגרת חוק השבות, ואין הם צריכים גיור כלל.
ב. הרב ולנדברג (ציץ אליעזר יב, סו), הרב הרצוג והרב פיינשטיין (יביע אומר שם) חלקו על הרב עובדיה, וסברו שעל כל פנים חלק מעולי אתיופיה (דבר תלוי באזורים מהם הגיעו ובשנת העלייה) צריכים לפחות גיור מספק.
בטעם הדבר נימקו, שאמנם הרדב"ז כתב שאותם אנשים הם יהודים, אבל למעשה אין הדבר פשוט, ואין עדות ברורה שהם אכן יהודים. כמו כן הוסיפו, שגם אם אכן במקור היו שם יהודים, הרי שבמהלך הדורות וודאי התערבו בשבטים מוסלמים ונוצרים הנמצאים בסביבה, כך שסיכוי סביר שמדובר בגויים.
(ניצבים וילך תשפ"ג)
