יעקב ספוקויני
בואו לא נשכח כי למרות שאפשר להסביר הכול, עדיין זה לא מובן מאליו
הסמיכות בין שני פסוקים בפרשת השבוע, אשר נקראת פעמים רבות בין כסה לעשור, הביאה את הנצי"ב בפירושו לתורה ללמדנו לימוד לקח אקטואלי. בפסוק כ' (פרק לא) נאמר: "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי". ובפסוק הבא נאמר "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת". שואל הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר'- מדוע שינה הכתוב את הלשון ולא נכתב "ומצאוהו רעות" כפי שנכתב כמה פסוקים קודם לכן? ללמדך, כך הנצי"ב, שאין פה ספק, אלא ודאי הוא, שיבואו צרות, רח"ל. ובלשונו: "ולא בא הכתוב להודיע כי יגיע להם כך, אלא כאשר יגיע להם רעות, וגו". כי בזמן שעם ישראל איננו מכיר בתשועת ה', כאשר הוא מאמין אך ורק בכוחו ועוצם ידו,הוא מזמין לעצמו, חלילה, רעות וצרות.
הרעות הללו הן תוצאה של התופעה המכונה בפרשה "ושבע ודשן". מרוב ביטחון עצמי מופרז של העשיר השבע, הוא איננו חש בענני הסערה המתקרבת.
זו התופעה שקרתה לנו במלחמת יום הכיפורים. אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, שררה רוח של ביטחון עצמי מופרז בעם ישראל. לאחרונה התפרסמו עוד ועוד עדויות כי המודיעין על כל זרועותיו: אמ"ן, המוסד ואפילו השב"כ, התריע על פי כמה מקורות מידע, שההתקפה הערבית ממשמשת ובאה. למרות זאת, נמשכה השאננות והפתעת המלחמה הייתה מוחלטת. המצרים חצו את תעלת סואץ, שהייתה הגבול בינינו ובין הצבא המצרי, וכבשו כמעט את כל המוצבים הישראלים בצדה המזרחי. בישראל לא האמינו כי הצבא המצרי שהובס שוק על ירך רק 6 שנים קודם לכן, יהיה מסוגל לבצע מתקפה כזו. בצפון כבשו הסורים את רוב רמת הגולן ונעצרו סמוך לגשרי הירדן. חיל האוויר שלנו, שרק כמה שבועות קודם לכן הפיל 13 מיגים סורים בקרבות אוויר, ספג מכה קשה. יותר ממאה מטוסים שלנו נפלו, וחיל האוויר איבד את השליטה האווירית שאפיינה אותו. הסורים יכלו בנקל להמשיך בכיבושים ולחצות את נהר הירדן אל הגליל. הם בחרו, בחסדי ה', לעצור ולהתבסס בשטח.
שר הביטחון משה דיין בעל הביטחון העצמי המופרז, דיבר אז בקול נכאים. דיין חשש "מאבדן הבית השלישי" כלומר, מסופה של המדינה, חלילה. הוא הציע בפורום סגור לבחון את האפשרות לתצוגה גרעינית ישראלית. הוא סבר כי תצוגה כזו יכולה להרתיע את האויב מהמשך המתקפה. דעתו של דיין נדחתה על הסף בידי רוב שרי הקבינט המדיני- ביטחוני.
הישועה באה ממקום אחר. העצירה של שני הצבאות, המצרי והסורי בשטח, העניקה לישראל עוד זמן. מאות אלפי מילואימניקים גויסו בעיצומו של היום הקדוש ביותר. לחלק מהם לא היה ציוד מתאים וחלק אחר לא התאמן זמן רב. אחרי שהתארגנו איכשהו, פתח צה"ל במתקפת נגד. רמת הגולן נכבשה שוב בידי כוחותינו, שהצליחו לכבוש שטח נוסף ['המובלעת'] והגיעו עד 40 ק"מ מהבירה דמשק.
בדרום, צלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ, כיתרו את רוב הכוח המצרי והגיעו עד כ-100 ק"מ מהבירה קהיר. האויב התוקף התחנן להפסקת אש ומועצת הביטחון של האו"ם כפתה אותה על הצדדים.
מחיר ההעמידה האיתנה מול האויב היה כבד. יותר מ- 2,700 מכוחותינו נפלו בקרבות.
למרות המחיר הכבד, עם ישראל התאושש וניצח, צבאית לפחות, במערכה קשה זו. מה מנע מהסורים להמשיך לכיוון הגליל? מה גרם למצרים לעצור לאחר כישלון מתקפת הנגד של ישראל? זו בדיוק ההבטחה הכתובה בפרשתנו, בהמשך הפסוקים הנ"ל: "וְ֠עָנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּֽעְתִּי".
מסביר הנצי"ב: "תבוא השִירה לעד שבכל זה הכעס שהכעיסו, מכל מקום, עַם ה' המה, והוא משגיח עליהם ולבסוף יגאלם".
גם היום, 50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר ישראל היא מעצמה אזורית, אל לנו לשכוח את הלקח. אסור לשקוע שוב בשאננות שעלולה לגרום למחיר כבד. בואו לא נשכח כי למרות שאפשר להסביר הכול, עדיין זה לא מובן מאליו. יש פה משהו על- טבעי. זו ההבטחה שכתובה בפרשה, אודות הברית הנצחית הכרותה בינינו ובין ריבונו של עולם.
(ניצבים וילך תשפ"ג)
