בסוד חוכמת ההולכים

המילים הפותחות את פרשת 'וילך', שתי תיבות בסך הכל, "וילך משה", חובקות בתוכן תובנות עמוקות.

משה רבנו, אדון הנביאים, שליחו של הקב"ה להיות מושיעם של ישראל מסִבלות מצרים, המנהיג שהלך עמם במדבר ארבעים שנה, בארץ ציה וצלמוות, פורש לביתו.

כמה רבים הם האנשים שאינם יודעים מתי "לַלֶכֶת", לפרוש מכהונתם ולאצול את סמכויותיהם  לבאים אחריהם. למען הסר ספק, גם התורה גם חז"ל, מדגישים שפרישת משה רבנו מכהונתו לא נבעה חס ושלום מתשות כוח והיעדר כושר פיזי,  או מפגיעה קוגניטיבית ל"ע.

להיפך: לדבריהם, לפי פירוש אחד, משה רבנו היה בשיא כושרו ולמרות זאת העביר את שרביט ההנהגה ליהושע, מתוך רצון חופשי ובדעה צלולה. לפיכך נאמר: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז), והוסיף רש"י בפירושו על אתר: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא. יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר: 'לא כהתה עינו ולא נס ליחו', אלא מהו 'לא אוכל'? איני רשאי, שניטלה ממני רשות וניתנה ליהושע."

פירוש אחר, המובא גם הוא בפירוש רש"י על אתר,  תולה את סיבת הפרישה בירידה בכושר הקוגניטיבי: "דבר אחר, 'לצאת ולבוא' – בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה".

בין כך ובין כך, צריך אדם לדעת מתי עליו לעזוב את משרתו, להעביר כהונתו לבא אחריו ולהיפרד לחיים ולשלום מן הציבור.

"חוכמת ההליכה", או הפרישה בעיתוי הנכון (ובלשון העם: "תפרוש כשאתה בשיא"), חוכמה היא ואינה מלאכה. זקוקה היא לתבונה רבה, ולא פחות מכך לאומץ. זה דרוש בעיקר כאשר הסובבים אותך, כל אחד מסיבותיו שלו, אינך מעוניינים שתפרוש, ודוחקים בך שתישאר על הכיסא.

דוגמא אחת לכך היא פרישתו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון, לביתו במדבר, בשדה בוקר. אפילו חלקה – או עיקרה – נבע משיקולים תועלתניים, אישיים ופוליטיים, ולא רק "מעייפות" או משיקולים שבטובת הציבור, היה זה מעשה אמיץ בשעתו. כך נהגה ראש הממשלה גולדה מאיר, שהתפטרה מכהונתה לאחר המחדל והשבר הנורא של מלחמת יום כיפור, וכך נהג גם ראש הממשלה מנחם בגין, לאחר מלחמת לבנון, כאשר פרש לביתו שבירושלים, אולי מאוחר מדי בנסיבות העניין. מנהיגים אחרים, כגון ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק, לא ידעו לפרוש בזמן ולא אחת נאלצו לפרוש מכהונתם מאונס, ולא מרצון, לעתים בבושת פנים.

למרבה הצער, ככל שחולפות השנים, הולכת ומתמעטת תופעת ה"פרישה מרצון". כל שרי הממשלה וראש הממשלה בראשם, ורובם-ככולם של העומדים בראש הפיקוד הצבאי (למעט מפקדים בודדים, שגם הם פרשו רק בחלוף חודשים רבים), השותפים והאחראים למחדל הנורא ביום שבעה באוקטובר,  עדיין נותרו על כסאם ומסרבים לפנותו, גם בחלוף כשנה מאז המאורע האיום והנורא. אם היה צידוק לכך בתחילת המלחמה, על מנת להבטיח חילופי שלטון סדירים והשבת מלחמה שערה, הרי שטעמו של זה פג כבר מזמן.

לחשיבות השלמת מהלך הכהונה, תבונת וחוכמת ההליכה, והיציאה בזמן, יש ביטויים שונים בעולמה של תורת ישראל. כך, למשל, כאשר משה "פוקד" על הקב"ה למנות "איש על העדה" שיחליף אותו (במדבר כז, טו-יז): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".

בתחילה, מדגיש משה רבנו (שם, פסוק יז) שמנהיג ראוי צריך להיות כזה שמסוגל לא רק "לצאת", ליטול על שכמו את משא הכהונה הציבורית, אלא גם "לבוא", לפרוש ממנה בעת הראויה; לא רק ל"הוציא" את העם  – למלחמה או לכל משימה אחרת  – אלא גם "להביאם", להחזירם בשלום לביתם. אבל אפשר שה"יציאה" מכוונת גם ליציאתו-שלו, לפרישתו מן הכהונה בזמן. כשם שיודע הוא "לבוא", ליטול על עצמו את הכהונה, כך צריך הוא לדעת גם ל"צאת" הימנה.

ביטוי חריף ונוקב לרעיון זה שמעתי לפני שנות דור מפי דודי, פרופ' הרב פינחס פלאי ע"ה.  עיקרו מבוסס על הגמרא במסכת בבא מציעא (ל, ע"ב): "תני רב יוסף: ' וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן' (שמות יח, כ). 'והודעת להם' – זה בית חייהם [=לעסוק במלאכה שיוכלו לחיות הימנה]; 'את הדרך' – זו גמילות חסדים; 'אשר ילכו' – זה ביקור חולים;  'בה' – זו קבורה; 'ואת המעשה' – זה הדין; 'אשר יעשון' –  זו לפנים משורת הדין".

ונשאלת השאלה: מה טעם דורש התלמוד את המלים "אשר ילכו" כמכוונות דווקא כלפי ביקור חולים, ולא כלפי מצוות אחרות?

"הוא מותיב לה והוא מתרץ לה". הוא הקשה ואף תירץ: ללמדנו שלעתים אדם מקיים מצוות ביקור חולים ככל משפטה וחוקתה, הִלכותיה והלִיכותיה, לא רק כאשר בא הוא לבקר את החולה, אלא גם, ואולי בעיקר, כשהוא 'הולך' – פונה לדרכו, כדי שלא להטריח על החולה יותר מדי, למעלה מן הצורך.

שנים הרבה חשבתי שהדברים נאמרו כמעין דרוש נחמד, הא ותו לא, אולי אף כ"מילתא דבדיחותא". אך לימים, שבתי ועיינתי בהלכות ביקור חולים ב'יד החזקה' של הרמב"ם, וראיתי שהדברים מדויקים גם בדבריו. וכך מורה אותנו הרמב"ם, "הנשר הגדול" (משנה תורה, הלכות אבל, יד, ו): "הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מיטה, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו, אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים ויוצא".

וכאן הבן שואל: הרמב"ם, שכל מילה בדבריו ב"משנה תורה" שקולה עַד לאחת, מדוּדָה במידה מדויקת (כפי שהרמב"ם מעיד על עצמו בהקדמתו ל"משנה תורה", במקום שהיה יכול להסתפק במילה אחת – לא כתב שתיים), מה טעם כתב בסוף ההלכה "ויוצא"? וכי יעלה על הדעת שהבא לבקר את החולה ישתקע בחדרו ויישאר בו לצמיתות?

אפשר שגם כאן ביקש הרמב"ם (שכידוע לבד מהיותו גאון תורה היה גם רופא מומחה, ליחיד ולרבים, והבין היטב לליבו של החולה ולמכאוביו, הפיזיים והנפשיים) להורותנו הלכה: לעתים, דווקא ה"ויוצא", היציאה מחדר החולה וההימנעות מהטרחתו יתר על המידה, היא-היא חלק בלתי נפרד מצוות ביקור החולים והסיוע להחלמתם.  כך בביקור חולים, כך בניחום אבֵלים, וכך בפרישה מכהונה.

היה וכך ייעשה, מובטחנו (פסחים כב, ע"ב) שכשם שקיבלו שכר על ה'דרישה', על הכהונה, פעילותה ונגזרותיה, כך יקבלו שכר על ה'פרישה'.